ככה אני מדמיינת את ענבל : שיער אדמוני עד הכתפיים, עיניים
ירוקות. היא נמוכה וקטנה ומושלמת. אני מדמיינת את החיוך שלה,
את השיניים הלבנות שלה. איך הקוקו שלה קופץ על גבה כשהיא רצה
על תוך זרועותיו הפתוחות.

אני מדמיינת אותו מחבק אותה, מצמיד את שפתיו לשפתיה, לוחש לה
מילות אהבה קטנות, מגן עליה, כולו שלה.

בפגישתי עם ענבל היא תחוש לא בנוח, ואני אנצל את זה. אלבש
עקבים, כך שהבדל הגובה ביננו יורגש עוד יותר. אפתח עוד כפתור
בשמלה כדי שיראה את המחשוף המפואר שלי מול שדיה הקטנים. אתיז
על עצמי בושם דומיננטי בכמויות, שהריח ישאר שם גם אחרי שאלך.
כדי שבלילה כשהם יעשו אהבה, היא תריח את הבושם בשערו ותרגיש,
רק לרגע חסרת בטחון, בודדה ופוחדת.

אני בטוחה שהיא תהיה מקסימה אלי, ואני גועלית וגסה. אצחק, אמרח
עליו. אפגע בה פגיעות עוקצניות וקטנות. והוא יסתובב ויכסוס
ציפורניים. יקרע בין שתי הנשים בחייו.

שיקרע. שיקרע מבפנים, שיישרף. שיצטער על כל חייו, על כל בחירה,
על כל פגיעה שפגע בי.

הוא ישאל אותי - נכון שהיא נהדרת? נכון שהיא מקסימה? את אוהבת
אותה נכון? את שמחה בשבילי. ואני ארצה להיות שמחה בשביל הגבר
שאני אוהבת.  להיות חברה טובה , תומכת, קלילה. להיות מושלמת
כמוה. היא בוודאי הייתה מקבלת דבר כזה בחן.

אני  אחייך, אנשק אותו קלילות, ובדרך החוצה, אשפוך לה סוכר
למיכל הדלק, ואסע לי משם.