ניכנסתי להיכל, וחלצתי את נעלי מעל רגלי. ניגשתי לאב וניהלתי
איתו שיחה ארוכה.
"אבי, חטאתי,פשעתי, איני יוכל למחול על המעשים הללו, לעולמי
עד" אמרתי בצער רב, ובכנות גמורה, לאדם הזר שישב מולי. הוא
אינו ידע מי אני, ומהיכן באתי, מהם שורשי או מהו תחום עיסוקי,
אבל הוא ידע עלי דבר אחד.
"אבי, סלח לי, אני רוצה לצאת" אמרתי. הרגשתי שמעשיי פה מטופשים
בהחלט. "שב מיד" האב נזף בי. "לא האלוהים ולא בני האדם, אשר
פגעת בהם ימחלו לך אם תנהג בצורה זו". כעת לא יכולתי ללכת
בוודאות.
"ספר לי מה קרה" הוא אמר, באיזשהו קול מרגיע, קול מרענן ניתן
לומר. "הכל התחיל בלילה ההוא" אמרתי ומהרתי להתחרט על דברי.
"לא לא, הכל התחיל בשנה ההיא" ושוב חזרתי בי. "לא, בעצם ,שורשי
בעייתי הם בילדותי". לאף אחד לא היתה ילדות מושלמת, ואף אחד
מאיתנו אינו טלית שכולה תכלת, אבל אני חטאתי יותר.
"אתה מבין אבי, ניתנה לי ההיזדמנות לא לקיים את המעשים שעשיתי,
ניתנו לי חלונות, ואותם פיספסתי" אמרתי, התחלתי לדבר באיזשהו
ביטחון חלקי. "גם לאחר שביצעתי את המעשים , ויכולתי עוד למחול
עליהם, מיהרתי, לא ביקשתי את סליחותי, היום גם התחנונים הכי
גדולים לא יעזרו לי" , המילים יצאו מפי בכוונה גמורה. "בני,
אינך עוזר לי, אמור לי במה הבעיה הספציפית". שנאתי אנשים
שמדברים הרבה. הוצאתי את אולרי, שברתי את המחיצה עם אגרופי,
ושיספתי את גרונו המטונף. אז, ברחתי מבית הכנסת הזה כמו משוגע,
משוגע שחטא חטא אחד יותר מידי.