אני: אני לא בטוחה שזה מה שהוא אומר.
עצמי: הוא מנסה להגיד את זה?
אני: מנסה...
עצמי: אז הוא אומר את זה?!
אני: כן... בעצם... לא!
עצמי: הוא אומר את זה או לא?
אני: לא! הוא לא אומר את זה! לפחות לא מפורשות...
עצמי: אז הוא כן אומר את זה, אבל לא במפורש...
אני: כן, לא... בעצם, כן, אולי... לא.
עצמי: את לא יודעת?!
אני: אני מבולבלת!
עצמי: את מבולבלת?!
אני: כן... כאילו, לא... כן, כן, אני מבולבלת... אני לא יודעת
כלום!
עצמי: את יודעת מה את צריכה!
אני: לא רק שאני לא יודעת מה אני צריכה, אני אפילו לא יודעת מה
אני רוצה!
עצמי: ניסית לשבת ולחשוב?
אני: מה?
עצמי: מה את רוצה. לחשוב מה את רוצה.
אני: ניסיתי...
עצמי: ו...
אני: מה "ו..."? זה לא שינה הרבה.
עצמי: למה זה לא שינה? לא הבנת מה את רוצה?
אני: הבנתי, אבל זה לא משנה מה אני רוצה. צריך להתחשב!
עצמי: במי?!
אני: בו, בהם, בכולם!
עצמי: ובך?
אני: מה בי?
עצמי: להתחשב בך, בעצמך, ניסית?
אני: זה לא תלוי בי!
עצמי: שבי רגע.
אני: כן...
עצמי: תעצמי את העיניים.
אני: אוקיי.
עצמי: תחשבי, דמייני. לאיש בעולם מלבדך כרגע אין דעות או
זכויות. את מחליטה. תגידי לי, מה את רוצה?
אני: להיות איתו...
עצמי: למה את לוחשת?! אל תפסיקי, את מחליטה. תמשיכי, תזרמי,
דמייני!
אני: אני רוצה להיות איתו!!! לחבק אותו! לשמוח איתו, לנשק
אותו. אני רוצה לשכב איתו!
עצמי: נו... תמשיכי.
אני: לראות את החיוך שלו זורח בזכותי, לראות אותו מאושר
בזכותי, לרקוד איתו, לצאת.
עצמי: כן... קדימה!
אני: ביום שבת נשב כל היום מול הטלוויזיה, מחובקים במיטה, רק
נתחבק, נזדיין, נדבר ונהיה מלאים שלווה!
שב-4 בבוקר אני אעיר אותו, נכין קפה ונעלה למצפה, לראות ממנו
את הזריחה, וכל בוקר יתחיל עם הפנים שלו, ובערב שישי נהיה ביחד
עם ההורים שלנו ועם המשפחות, ונשב ביחד עם החברים.
וכשהוא חוזר הביתה, אני אהיה שם ואחכה לו, והוא, הוא יחייך
ויאהב. אני אהיה בלב שלו ובראש שלו בכל מקום שהוא נמצא, וזה
ייתן לו את השלווה שלו. בדיוק כמו שהוא אצלי בכל שנייה, והוא
סוף-סוף יביא גם לי שלווה במקום כאב...
עצמי: לי זה לא נשמע כאילו את מבולבלת!
אני: זה רק רצון, אין בזה טיפת מציאות!!!
עצמי: למה? הוא לא רוצה את אותו הדבר?
אני: גם אם הוא רוצה, אז לא מספיק כדי להילחם.
עצמי: להילחם? במי?
אני: בהם!
עצמי: למה? מה, הם לא רוצים את זה בשבילכם?
אני: אף פעם לא באמת נדע, אבל כנראה שלא!
עצמי: והוא לא רוצה מספיק כדי להילחם?
אני: לא!
עצמי: אז כנראה שזה לא משנה...
אני: מה?
עצמי: מה שאת רוצה...
אני: לא, זה לא משנה...