"אבינו מלכנו אל אלוהי הרוחות לכל בשר..."

חם נורא באולם. המיזוג חלש מדי לארבע מאות מוזמנים. ארבע מאות
ניצולים. הם עברו את השואה, אני יכול לעבור את הטקס הזה. מה
בסך הכל אני צריך לעשות. לעמוד זקוף ולקרוא בזמן הנכון, בלי
לעשות שגיאות ובלי לצחוק באמצע, בלי לגרד בראש, בלי לעשות
תנועות עם הרגליים, הכל כמו שדוקטור ארליך הסביר בחזרות.

"תן מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר
הרקיע מזהירים את נשמותיהם של שש מאות רבבות אלפי ישראל אנשים
ונשים ילדים וילדות שנהרגו ושנטבחו ושנחנקו ושנקברו חיים בידי
מפלצות הצוררים בגלות אירופה..."

נשימה עמוקה. בשנה שעברה אחת מהם התעלפה בדיוק כשאמרתי
ושנטבחו, אני מקווה שהיא לא פה. מגרד לי בתוך הנעל. אני קורא
מילים אבל אני מנותק ממשמעותן. המשימה - לעבור את הטקס בשלום.
אני רוצה להיות בבית. עוד מעט אני צריך לקריין את המונולוג על
ההוא שעבד במשרפות ועל מפקד המחנה ששלח כלב בילד שנפל. האולם
מלא בהם. אני לא יכול לאכזב אותם. זו קהילה שלמה שבית הספר
אימץ ודוקטור ארליך בא משם. כל שנה הוא מבקש ממני להשתתף בטקס
כי אני קורא הכי ברור ובדיקציה וברגש. חם לי. אני רואה אותם
ככתם אחד גדול אבל ביניהם מנצנצות גם עיניים. אני יודע שהם
מסתכלים עלי ישר בעיניים. אסור לי לגמגם. לא להשתעל. לא לצחוק.
הכי גרוע אם אחשוב על צחוק, כי אז לא אוכל להתאפק. זה קרה
בחזרות. לא לצחוק. לא לצחוק.

"כולם קדושים וטהורים. בהם גאונים וצדיקים ארזי הלבנון ואדירי
התורה. בגן עדן תהא מנוחתם. לכן בעל הרחמים יצרור בצרור החיים
את נשמותם, השם הוא נחלתם..."

אני מאוהב ברוני. כבר שנה. בטוח שהיא שמה לב, כמה אפשר להסתכל
על מישהי בלי שהיא תשים לב. עכשיו אני חושב רק על רוני. אני
מדבר על המתים וחושב על רוני. היא היתה בטקס של הצהריים. אז
היה לי יותר קל. לא היה כל כך חם ורוני היתה בקהל. כל פעם
שהרמתי את הראש הסתכלתי לכיוון שלה, והיא הסתכלה עלי. זו הפעם
היחידה שהיא הסתכלה עלי כל כך הרבה זמן. אבל עכשיו היא לא פה.
היא בבית ואני על הבמה, לבוש בחולצה לבנה ספוגה כולה מזיעה
בגב, והרגליים שלי כבר רועדות וכואב לי הגב עוד מהצהריים. כולם
קדושים וטהורים... ארזי הלבנון... בשבוע הבא חופש יום העצמאות,
איזה כיף. עוד מעט אני מסיים את היזכור והם ינגנו. אני צריך
לעמוד כל זמן הטקס, גם בזמן שהם מנגנים. זה הקטע הכי מסוכן כי
אני מתחיל לחשוב על דברים מצחיקים.

"וזכור לנו עקדתם ותעמוד לנו ולכל ישראל זכותם. ארץ על תכסי
דמם ואל יהי מקום לזעקתם. בזכותם נדחי ישראל ישובו לאחוזתם
והקדושים לזכרון תמיד נגד עיניך צדקתם..."

דוקטור ארליך סיפר לנו בחזרות שהוא ראה איך דוחפים את אח שלו
מהצוק לתהום. אותו לא דחפו כי לא הספיקו. הוא היה עדיין חזק
ואחר כך המחנה שוחרר ואלה שהיו בחיים ניצלו. מה אני אספר
לנכדים שלי? שהמשבר שלי היה איך לא לגרד בתחת בזמן שעמדתי על
במה בבית ספר? זו פסגת סבלותי? אני חייב לעמוד ישר. אני מקווה
שהמילים יוצאות לי טוב מהפה, כי אני חושב על דברים אחרים. איזו
מין התנהגות זו, לחשוב על דברים אחרים? אין לי ברירה. אם אני
אחשוב על מה שאני מספר, לא אוכל. פעם ניסיתי לדמיין את עצמי
יורד מהרכבת ושולחים בי את הכלב, כמו הקטע מהמסכת שאני צריך
לקרוא לקראת הסוף. אז המילים לא יצאו לי. מאז אני חושב רק על
רוני בטקסים.

"יבואו שלום ינוחו על משכבותם. ונאמר אמן."

כולם לוחשים אמן. עכשיו הזרקור יכבה. תודה לאל, החום הנורא קצת
נחלש. עכשיו מנגנים מאחורי. אני מסתכל על הקהל בזמן הנגינה. לא
לצחוק. שתי נשים בוכות בקהל. הן בוכות ואני מתאפק לא לצחוק.
אני יודע שזה לא מצחיק. זה צחוק של לחץ. אני מפחד לא לצחוק וזה
מצחיק אותי עוד יותר. לעזאזל, השפתיים. לקפוץ אותן. לנשוך את
הלשון. שיכאב. זה פטנט מצויין. עוד מעט ממשיכים, הכלבים יזנקו
על הנידונים למוות, אחד השומרים יירה בילד בוכה, יפשיטו את
כולם, לתאי הגזים, ישרפו את גופותיהם, עוד רכבות יגיעו, דלתות
הקרונות ייפתחו, אלפי יהודים דחוסים ייפלטו החוצה, חיים ומתים
כאחד, שוב ישלחו בהם כלבים, יריות, זעקות, תאי גזים, משרפות,
הטקס ייגמר ואני אלך הביתה.