המדענים טוענים כי ליקום מחזוריות משלו. אחת לכמה מיליארדי
שנים קורס כל החומר לתוך נקודה סינגולרית אחת של אינסוף חומר
וזמן, חומר ואנטי-חומר נוגעים בזה בזה ובתוך הבזק של הרף עין
בוקע ממנה, במפץ גדול, יקום חדש, טהור ומזוקק. כך הוא לגבי
הדרבי. במחזוריות קבועה שנגזרה עלינו ואין להמנע ממנה, נוגע
צהוב באדום, או אז מתרחשת פעילות קיצונית מאד של התפרצות
געשית, המשחררת את החדים שברגשות ופולטת, בטמפרטורות גבוהות,
הררי קליפות של גרעינים, עננים כבדים של עשן סיגריות, מכוניות
שרופות, אבוקות בוערות, צעיפים פרומים, עיניים טרוטות, גרונות
ניחרים, חבורות יבשות, עצבים חשופים. אחרי הדרבי ניתן להתחיל
מחזור חיים חדש, רגוע יותר. הדברים נחתכים: העיר צהובה (או
אדומה, רחמנא ליצלן) לחודשים הקרובים, ודבר לא ישנה זאת. רוגע
משתרר על תושבי הכרך וניתן לקיים שגרת חיים נורמלית.
בשש וחצי החלו המוזמנים להתאסף בביתו של אלדר "המפצח", על מנת
להיות שותפים לחוויה האולטימטיבית של פירוק האדומים, רמיסתם,
מעיכתם, השפלתם, ריסוקם. הבחירה בסלון של אלדר הינה, מזה מספר
חודשים, האופציה המועדפת, לנוכח גודלו של מסך הפלאזמה, שהרי
בכגון דא קובע הגודל, והגודל בלבד. ראשון הגיע דדי "הנדיב
הידוע", שהינו אכן ידוע בנדיבותו הרבה בחלוקת צ'פחות ובעיטות
חדות לאדומים, בעיקר לאחר נצחון צהוב במיוחד. נכון הוא שבשנים
האחרונות נמנעה מאיתנו החשיפה לנדיבותו זו עקב מיעוט הנצחונות,
אך השנה, כך דומה, עלתה הרכבת על הפסים. אחריו הגיעו התאומות
מרעננה, אשר הוזמנו במטרה לשכנען לקיים אורגיה המונית בסיום
המשחק, דבר שכמעט הושג לאחר הנצחון הקודם. בעקבותיהן פלטה
המעלית את שלושת "בעלי המקצועות החופשיים", הלוא הם ארנון
העתונאי (אדום), דן המשפטאי (צהוב) וצדוק החשמלאי (ירוק!). איש
איש וצעיפו, איש איש ותקרובתו. את ארנון הושבנו בפינה על מנת
להקל עלינו את הגישה אליו בעת הבקעת סדרת השערים לרשת האדומה.
הירוק גיחך לו כל העת.
הצפיה בחברותא נגזרה עלינו גם עקב הכורח שנכפה על בני התרבות
לרכוש מוצרי טואלט ברשתות השווק כתנאי להשגת כרטיס לאצטדיון.
נכון הוא שמזה שנים אין איש מהנוכחים פוקד את היציעים עצמם, אך
זאת רק עקב חוסר זמן, כמובן. טריבונאים מובהקים אנו, וגם אם לא
נמצא בה פיזית, הרי בכל נימי נפשנו אנו קשורים אליה, לטריבונה.
מה גם שמדובר בדרבי ולדרבי לא רק חוקים משלו כי אם גם אהבות
משלו, שנאות, תאוות, תשוקות וזכרונות. מי שלא ידע את התחושה של
הגעה לבית ספר התיכון למחרת הפסד בדרבי, בעיניים מושפלות, תוך
הצמדות לקיר והתגנבות יחידים לכיתה, הכל ללא הצלחה כמובן,
כשמטר של נאצות ולגלוגים רודף אחריו, לא ידע יריבות עירונית מה
היא. ג'ימי גרימבל במהדורה תל אביבית.
אומרים שברגעים האחרונים לפני המוות חווה האדם את כל חייו מחדש
במהירות הבזק. מאידך יש הטוענים כי המדובר בהבל מוחלט וכי
ברגעים האחרונים מחרחר האדם עד מותו הסופי, ואפלה משתלטת על
מוחו. הא ותו לא. כך או כך, ברור הוא כי שניות ספורות לפני
שריקת הפתיחה, עוברים מול עינינו כסרט נע כל משחקי הדרבי של
העבר, הד אותן השאגות נשמע מרחוק, תוגות אין קץ, פסגות אושר
ותהומות יוון. אלבומים ישנים ובהם תמונות מתקלפות, גזרי עיתון
צהובים, פוסטרים על הקירות, כדור שנחתם על ידי כוכבי הקבוצה
מתפורר בארון.
ואז, ברגע של חרדת קודש, נשמעת השריקה.
נו טוב, היה חרא של משחק. למכבי היו שתי הזדמנויות לגול, והיא
ישבה על האדומים מחצית שלמה, אבל זה לא היה זה. נגמר אפס אפס.
התאומות התייבשו יחד עם המשחק, וסרבו לחשוף אפילו טפח.
מהרמקולים בקע קולו העייף והמנומנם של יורם ארבל אשר כמעט
והצליח להרדים גם אותנו. אמנם, קפה שחור משחור זרם כמים, העוגה
היתה מוצלחת ואפילו קלחי פומלה לא חסרו. הפעילות האמיתית
התקיימה ביציעים, שם שוטרי יס"מ, המיומנים מאד לאחר שעות רבות
של הכאת מפגינים בארועים שונים המספקים עבודה לידידינו המושכים
בעט ובגלימה, התנפלו בזריזות ובנחישות על כל יושב יציע שאבוקה
דולקת בצידו, משל היה מדובר באויב העם עצמו הקם לכלותנו.
מדי פעם הציץ מן המסך פרצופו של מי מגיבורי ילדותנו, היושב עתה
ביציע בשיער אפור ובכרס תופחת, וסיפק לנו אפשרות ללהג מספר
דקות של שחזור. כי שחזור העבר, כידוע לכל, טוב מן המציאות
המתהווה. בדמיוננו המשוחזר היו משחקי הדרבי של העבר גדולים מן
החיים, כבירים, מלאי הוד והדר. שחקנים שגיבים ועטורי הילה
נאבקו זה בזה וניצוצות של גאונות ניתזו מנעלי האדידס שלהם.
בפועל, כך טוען איתמר, המסרב בתוקף להצטרף אלינו מזה שנים,
הזבל תמיד היה זבל ונשאר זבל ואין מה לראות. אה נו, הוא מדבר
ככה כי התאומה לא נתנה לו.
הפיזור היה איטי ומרושל, וצחוקו של החשמלאי עוד נשמע זמן רב,
כל הדרך לחיפה, כצחוקו של הג'וקר. חצי שנה לפנינו, עד הדרבי
הבא. איש איש למאורתו. |