אתמול, נתקפתי במוזה מטורפת.
אז ישבתי על שולחני המשקיף אל הים, ולראשונה מזה שנים, כתבתי
על נייר. הו כמה מספקת היא הכתיבה על נייר. לא מנוכרת כמו
המחשב שנכנס עם שאר הטכנולוגיה המצ'וקמקת ההיא. אותה טכנולוגיה
שעזרה להכניסך אל חיי, אותה טכנולוגיה שתוציא.
וכתבתי שיר, נפלא מאין כמוהו. כמה אדירה היא אהבתי אליך, כמה
אדירה היא אהבתי לאהבתך. מה שעירער מעט את בטחוני, שכן היה זה
שיר נפלא מאין כמוהו, ואני, כמו אדם דוריץ, כותבת מתוך כאב.
אז קמתי משולחני, אחרי
שחברתי-הטובה-על-תקן-פסיכולוג-לשעת-צרה-תמיד-איתי לא ענתה
לפלאפון, חטפתי את המפתחות מהדלפק בכניסה ונכנסתי לאוטו. אוטו,
מה אוטו, אולי קורקינט עם גג מפח, אבל גדולים ממני הפכו מכונה
זו לכלי תחבורה איכותי. מי אני שאשפוט.
ונסעתי. הכי רחוק. אל גבעות ושדות, אל ימים ושעות, אל פקקים של
אחר הצהריים במרכז העיר.
והגעתי אל החנות, שהיתה בעבר מרכז חיי, כי ההוא שם, שהקים, היה
מרכז חיי. ומאז פחדתי להכנס, כי ההוא כבר עבר, ואולי איתו
היכולת ליצור. ליצור ללא מילים.
ריח נוסטלגי משו, אך ההוא כבר מזמן לא שם כדי להדיף מהריח.
ועליתי לקומה השניה, ובחרתי מברשת חדשה, שתהיה רק שלי, רק
לעכשיו, רק לתמיד. וחזרתי הביתה, עוצרת בדרכי בקפה שאהבתי,
שותה על דלפק, קוראת את הספר שלך, כל סיגריה מזכירה לי אותך
יותר ויותר.
ולקחתי מגש,
ועירבבתי צבעים,
ועצמתי עיניים,
וזימזמתי לי שיר,
ונתתי למברשת החדשה שלי לצייר במקומי.
כי אני כבר שכחתי.
וחלמתי אותך,
ואהבתי אותך,
ונשקתי לך.
רחוק ככל שתהיה.
כי המחוייבות למדינה לעיתים גוברת על הלב, מרחיקה את אהובי
לשבוע, שבועיים, לעיתים מחוץ לתחומי השלטון, אל הים הרחוק,
שאהבתי, אך לא עוד. הים לוקח אותך ממני כל שבוע מחדש.
ופקחתי עיניים,
ושנאתי את התוצאה,
והגברתי את הדיסק,
וישבתי לעשן,
ונרדמה רגלי, חולמת על מגע ידיך.
וישנתי כמו תינוק, חולמת על חיבוק לילותיך.
והתעוררתי בוכה, חולמת על מעשיך.
והבנתי פתאום, שאתה במצב שלי, רק שחוסר הבטחון שלי מערר את
היציבות שבנו, כי לאהוב זה לתת, כמו לקבל, אך לאהוב זה לרצות
להעניק, גם אם אין קבלה, ומשם נוצרת הקבלה.
ואני צריכה להפסיק לפחד, כדי לאהוב באמת, ולא לחפש מסתור או
מפלט, בחנות הנוסטלגית של אהבה ישנה.