אוף!!!!
כביכול הכל נראה בסדר.
יש לי אחלה חברים, אחלה משפחה, אפילו בלימודים זה די בסדר, אבל
חרא של מצברוח, שנמשך כבר כמה ימים ולא מרפה.
זאת אומרת מרפה לכמה רגעים,וחוזר שוב. אני מרגיש את הדיכאון
שוב נושף בעורפי.
וזה לא שאין לי שמחת חיים.דדוקא מזה יש לי די הרבה. אני חושב.
איפה שהוא. אני כמעט בטוח.
זה גם כי אף אחד לא חושב לעצמו שמאחורי המסיכה החייכנית מסתתר
פרצוף עצוב.
קוסם שאין לו קהל להרשים.
פסנתרן שלא יוצאים לו צלילים.
ליצן שבלי הקהל שהוא צריך להצחיק שווה לאפס.
טוב נראה לי שהפואנטה די ברורה-מן תחושת ריקנות שאין במה
למלא.
אבל ליד אנשים צריך תמיד לשחק את השמח,ולפעמים אני אפילו מאמין
להצגות של עצמי.
חוץ מברגעים שאני לבד. שם אין לי לאן לברוח ואני לא משלה את
עצמי לרגע. לא הכל בסדר אצלי מבפנים ומצב הרוח שלי לא באמת
טוב, כמו שכולם חושבים.
נראה לי שיהיה הכי טוב אם אני אוכל פשוט להיעלם לכמה ימים.
שאנשים יחפשו אותי, אולי ידאגו קצת. כן, זה יכול להיות רעיון
ממש טוב.
יש בי משהו חדש עכשיו. מן עצבות שלא הייתה שם קודם וכנראה
השתרשה טוב מאוד ולא מוצאת את דרכה בחזרה החוצה.
טוב, אז די עם הדמעות, לפחות לעכשיו. צריך לצאת, ולעטות שוב את
מסיכת החיוך ולנסות להתנהג בהתאם. שאנשים לא יתרחקו. אבל בעצם,
מה אכפת לי מהאנשים כשאני לא לגמרי שלם עם עצמי?
זהו. אמרתי את זה.