אתמול הלכתי לקיוסק ב4 בבוקר. מכירים את זה שקמים ב4 בבוקר
ואין סיגריות? אז זה מה שקרה לי. זה היה אחד הימים הקרים ביותר
של השנה באי שבו הייתי, ואיפה אני אמצע קיוסק ב4 בלילה?!
אז פניתי ברחוב הבא והמשכתי ללכת, סופר כבשים בראש כדי לחסוך
זמן אחר כך, לפני השינה. באוויר היו ריחות של בורקסים עטופים
בדממה וזבובי הכפור התעופפו סביבי, מנשקים את אפי מדי כמה
שניות. אסור לי להתייאש, אני אומר לעצמי, הייתי כבר במצבים
גרועים הרבה יותר. על הספסל שהתקרב אלי ישב עורב אוטיסט שפלט
הברות משונות.
הוא היה הונגרי במקור, אבל בזנב הוא היה חצי אתיופי חצי רוסי,
אז הוא היה עורב כושון שמקלל ברוסית ושותה וודקה.
הכל היה טוב ויפה עד שבוקר אחד הוא קם וראה דבר מחריד.
הוא זוכר בבירור איך פתח את דלת חדר האמבטיה בדרכו לצחצח את
שיניו. היא ישבה בתוך הכיור והגנן של הבניין טחן אותה בתחת.
הוא לא האמין. מילא להזדיין עם הגנן, אבל בכיור?! היא אפילו לא
שמה לב שהוא פתח את הדלת וראה אותם. הוא לא יכל שלא לברוח.
אז הוא התחיל לרוץ, ואז זה התחיל לשעמם אותו והוא החליט לרוץ
לכנסת. הוא הקים מפלגה שדוגלת בזכויות העיזים על הבמה, גייס
כספים, עשה הכל, מה לא. אפילו עבד חצי שנה בזנות. בחודש הראשון
הוא עשה מאה שקל. על מציצה בשרותים לאיזה תייר גרמני עם ריח של
חרא מהפה.
לא עובר לילה שהוא לא רואה בסיוטים שלו את הזקן הגרמני ההוא,
אותו אחד מהשבוע הראשון בעבודה.
כן! לא! כן! לא! הוא היה צורח בפתאומיות ואז משתתק. אחרי כמה
חודשים התברר לו שאבא של הגרמני היה קצין באס.אס. ותמיד רצה
שבנו ילך בעקבותיו. האכזבה שבעיני אביו שברה אותו, והוא החליט
לבוא לישראל עד שירגיש שסבל מספיק.
הוא סבל הרבה בסיביר. הקור המקפיא שחש בעת שאחז בפינו של דב
השלג, כמעט וגרם לו לקפוא בעצמו באותו הרגע. ואז היא נכנסה.
רזה, מדי צבא נשמטים, שדיה התפוחיים מבצבצים מבעד חולצה לבנה
דקיקה שלבשה מתחת לחולצת הצבא החנוקה.
מעולם היא לא הרגישה כה טיפשה.
הקוף המזדיין ההוא, לחשה ומחתה דמעה. היא לא האמינה שהוא הצליח
להשפיל אותה כך. אני מקווה שאתה מרוצה, אמרה לו.
הקוף צווח בהתנשאות.
מנשה לא יכול היה יותר לראות מראות שכאלה. נמאס לו כבר שאשתו
מזדיינת, ועוד עם קופים שצווחים בהתנשאות. כשדוד ויוסי וכל
החברה מהמילואים עלו עליה, לא היה אכפת לו בכלל. אבל קוף צווח?
ועוד בהתנשאות? זה כבר לא הגיוני!
לפחות, שגברים יזיינו אותה, כך אמר לעצמו ביום הכי בינוני
בשנה.
אבל ביום הכי לא בינוני בשנה הכל התהפך. הבוקר של אותו יום
בישר את הבאות. העיזים ליחכו קוצים בעצבנות והביטו אל האופק.
כולם ידעו שהיום הזה הולך להיות בלתי בינוני בעליל, אבל אף אחד
לא העז להוציא הגה. כולם המשיכו בדרכם כאילו אינם מבחינים
בדבר. הקוף ישב על הספסל וחיכה לעורב. הוא עישן סיגריה ופלט
טבעות עשן גדולות מבין שפתותיו המאסיביות.
אכן זה ביצוע אקרובטי בשביל קוף שצווח, ועוד מתנשא. כוס אמא
שלו. שישרף באש הגיהנום.
ובאש הגהינום הוא אכן נשרף. מותו לא היה לגמרי בלתי צפוי. כל
העיר ידעה שהוא נוהג לטפס על מרפסות בתים ולעשות ביד מול
מקלחות וחדרי שינה.
השכנה שלו, היא אהבה את זה. כל היום היתה מביאה קופים צווחים
ואפילו מתנשאים והייתה מוצצת וגם בולעת. שפיך. בכמויות
מסחריות. היא פשוט היתה בעלת קיוסק, והעסקים כבר לא היו
כרגיל.
מאז שאבא שלה פוטר ממקדונלדס היא כבר לא משתינה על קברים,
לפחות זה.
הקבר האחרון שהיא השתינה עליו היה קיברו של הקוף, וגם זה לא
ממש נחשב כי סתם זרקו אותו לזבל והיא השתינה בתוך הפח גדול.
אבל היא הצליחה לפגוע לו בעין, והייתה מאוד גאה בעצמה על כך.
אכן רוגבי בעירום זה יכול להיות מסוכן. במיוחד שבמקום עם כדור
רוגבי רגיל משחקים עם קוביות בגודל מטר על מטר. זה לא אנושי.
היא היתה יכולה להוציא לו את העין ובכלל לא היה אכפת לה. כאילו
כל העולם על הזין שלה. היא התעוותה. מאז התאונה ההיא. מאז היא
כזאת ברוטאלית, מעולם לא היתה כזאת. מעולם.  
אולי לא היה אכפת לאבא שלה, אולי הוא בעצמו היה משחק רוגבי
עירום.
אולי גם הוא אהב למרוח את עצמו בשמן דגים ולדמיין שהוא שוחה על
הדשא. אולי גם הוא היה אוהב לשיר שירים צרפתיים ולפרוט על
גיטרה דמיונית. תמיד זה נגמר ככה, ביום קיץ תמים, עם הרבה דם
יוצא מהאף ובקבוקון של LSD.