עכשיו, בכל פעם שדפנה עוברת במסדרון אל חדר האמבטיה ונתקלת
בקיר החשוף, היא מחייכת חיוך אדיש ועוברת הלאה. היא לא מרשה
לעצמה להתעכב יותר מדי מול הקיר הזה. אם תיעצר ותתבונן בו
אפילו  לשניה, היא עלולה להיזכר בתמונה ההיא של ונוס שהעתיקה
פעם מאחד הספרים של טיציאן. גם את חדר האמבטיה סיידה מחדש.
עברה בקפידה על כל שריטה בקיר.  כל דבר שיכול היה להזכיר לה את
האירוע ההוא נמחק ביסודיות.

אבי לא היה בבית כשישבו שלושתן במסדרון, ליד אותה תמונה. ממש
באותה שעה שדפנה גלגלה את הסיגריה האחרונה היה אבי עסוק בשרטוט
קפדני של אזור מסוים שהיה עליו לעצב.

בדיעבד, חשבה דפנה, הכל היה יכול להשתנות אם פרופסור שלם היה
מחליט לסיים את העבודה בעצמו ומשחרר את אבי כמה דקות לפני
הזמן.  ואז אבי היה מונע מנגה לומר שנמאס לה מהשטויות האלה,
מסרב לתת לה להוציא מהארנק את השקית עם הכדורים, ודפנה לא
הייתה צריכה להתחרות עם ונוס במי ייוולד מחדש קודם.

אבל פרופסור שלם היה עסוק מאוד באותו יום, ומשום-כך ישבה דפנה
עם נגה ורוני במסדרון, מול ונוס שהביטה בהן בסקרנות וחייכה
כשנגה הוציאה מארנקה את הכדורים אחרי הסיגריה האחרונה, וגם
שאלה את נגה מהם הכדורים האלה. ומכיוון שאבי היה עסוק באותה
שעה בלהנהן נמרצות לאחד ההסברים של שלם על המיקום המדויק של
האמבטיה, הרשתה נגה לעצמה לומר: אופטלגין. וונוס שעל הקיר
חייכה בנימוס.  
כמעט כל פרט קטן שאירע במהלך אותו לילה חרוט היטב בזיכרונה של
דפנה: קולה של מכונת הכביסה, שהחלה פתאום להרעיש במטבח: האור
הקלוש שבנה על הקיר הסמוך לוונוס קשת מעוגלת, ורוני, שפתאום
אמרה בהיסוס, שאולי כדאי פשוט להמשיך לגלגל. מכונת הכביסה פסקה
מלהרעיש לרגע ודפנה חשבה שהתקלקלה כשוונוס חייכה חיוך מרושע,
אבי אמר לפרופסור שחדר השינה כמעט גמור ונגה נענעה בראשה
לשלילה, בתקיפות.

לאבד גוף אינו עניין פשוט - ומשום- כך נתקפה דפנה אימה,
כשגילתה שאין לה שום תחושה או שליטה עליו. הכל היה מציאותי
להחריד. שום הזיה מטורפת לא דבקה בה. ונוס לא הפכה לחיה יותר.
היא רק הייתה שם ברקע. ודפנה הכירה בכך. דפנה הייתה מעדיפה
שוונוס תצא מהקיפאון התמונתי. אם היה הדבר תלוי בה, היא הייתה
בוחרת בחושים מעורפלים. אבל ההכרה עבדה יפה מאוד - וזה היה
הדבר המחריד ביותר בכל העניין:
הקירות היו אותם קירות ודפנה ידעה היטב שהקשת שצוירה על הקיר
שלידה, מקורה באור שהגיע מהמטבח והאפיל על הצל שהיה שרוי
במסדרון. היא גם ראתה את ידיה וידעה שהיא חובשת את הכפפות
השחורות שאבי קנה לה פעם במתנה, אבל כשניסתה לגעת באצבעות
ידיה, לא הייתה לה כל תחושה גופנית. כל תנועה שעשתה הייתה
מקוטעת. קולות מוזרים הצטלצלו באוזניה. היא ידעה שהקולות
שייכים לחברות שלה. היא גם ידעה את שמותיהן : רוני ונגה. אבל
פתאום
היה לה ברור שסמכה עליהן יותר מדי.
פניה של נגה ריצדו לפניה. נגה חייכה והחיוך היה מקוטע. דפנה
יכלה לשים לב לכל תנועה איטית של השפתיים, שנשכו לאיטן למעלה.
המראה היה מבהיל והיא התחילה ליילל. נגה אמרה שאולי מקלחת חמה
תעזור, ודפנה חשבה: "אלוהים, עכשיו היא רוצה לשרוף אותי".
נגה ורוני גררו את דפנה לאמבטיה. שם הסירו מעליה את הבגדים
וניסו לשטוף את הלכלוך שדבק בה במים רותחים. כוח ההתנגדות של
דפנה אזל. מעולפת למחצה אמרה:"אני לא רוצה למות". מסך שקוף
נפרש מולה והיא שמעה את רוני אומרת:"איזה יופי, תמותי באמבטיה,
כמו ג'ים מוריסון". ונגה צחקה. המסך שהפריד בין דפנה לעולם דבק
בה גם לאחר שהוצאה מהמקלחת. העולם היה מלא במכשפות, מנגבות,
מצחקקות ומלחשות אחת לשנייה לחשים מסוכנים. דפנה ידעה שאם היא
רוצה לצאת לחופשי  היא צריכה, דבר ראשון, להיאבק במכשפות
האלו.

המכשפות צחקו צחוקים פרועים. אחת מהן אמרה משהו בקשר לאיזה
חלון שצריך לסגור ודפנה ידעה שהן מפחדות שהחלון הפתוח יבריח
מהחדר את הרוחות הרעות שנשלחו להרוג אותה.
לאט-לאט התרגלה למסך השקוף שהגן עליה מפני המכשפות. היא גם
ראתה חיזיון ברור של הגוף שלה ויכלה לנחש מתי נתנה הוראה לידה
הימנית וניסתה לגעת בטלפון.
נגה שאלה:"מה את עושה, דפנה?" ודפנה אמרה:"אני מתקשרת למשטרה".
נגה חייכה. דפנה יכלה להבחין כמה לבנה הייתה המכשפה הזאת.
מכשפות תמיד לבנות נורא.
נגה אמרה:"אני אחייג בשבילך, דפנה"  והרחיקה את ידה של דפנה
מהטלפון. היא הרימה את השפופרת ואמרה:"הלו משטרה? אפשר לדבר עם
האדון שוטר?".
דפנה שלא הייתה טיפשה ידעה שמכשפות לא אוהבות שוטרים וניסתה
לחטוף מנגה את הטלפון, אבל המסך השקוף הפריע לה. היא עשתה מאמץ
אחרון להגיע אל הטלפון, אבל נהדפה באכזריות אל הקיר. ציפורניה
ננעצו בו בכל הכוח ונגה אמרה לרוני:"יש לה דם על הידיים".
פתאום תקפה אותה סחרחורת משונה והיא התחילה לרחף באוויר. יללות
מחרידות נשמעו לפתע ליד החלון ודפנה שמעה קול מעליה צועק
בבהלה:"צריך לברוח מכאן". קול אחר אמר:"השתגעת. אני לא עוזבת
אותה ככה". הזאבים  צעקו ליד האוזן של דפנה
לפתע נעלם המסך השקוף, ודפנה ראתה מולה אדם גבוה. האדם נתן
בדפנה מבט שואל.
"אין לי גוף" הסבירה לו "וגם המסך שלי הלך לאיבוד".
"בגללן?" שאל הגבוה והצביע על המכשפות.
"בגללן" אמרה דפנה
הגבוה עשה תנועה בידו.
אנשים נוספים נכנסו לחדר ולקחו את המכשפות איתם.
פתאום הרגישה דפנה איך חוזרות אליה כל התחושות המוכרות.
"ההיסטוריה", אמרה לשוטר שליה, "ממחזרת את עצמה", והוא חייך
בהבנה.

לבסוף, כשהכל כבר נגמר ונסתיימה הבריאה, אמר אבי לדפנה: "שתי
אלו לא נכנסות אלינו הביתה יותר" - ודפנה חשבה שעשתה טעות
ושבעצם הכל קרה בגלל פרופסור שלם. "הלוואי שייהרסו לו כל
התכניות" מלמלה.  "חלאה".
אבי התבונן בה בזהירות ושאל אם הכל בסדר אצלה עכשיו. דפנה אמרה
שבסדר גמור והדביקה נשיקה זהירה על מצחו. אלת האהבה על הקיר
מאחוריהם עיקמה את אפה ודפנה אמרה לאבי:"אני לא אוהבת טיפוסים
שנולדים מחדש. מחר התמונה הזאת הולכת ישר לפח"