באוטובוס, בדרך ל"יד ושם" שוב הרחתי את הריח הנורא הזה של
גוויות שרופות. כבר שנה שהריח הזה לא מרפה, ואחרי שנה התחילו
לבוא גם החלומות.
בדרך כלל אני אדם שלא מאמין בכל הדברים הספריטואליסטים האלה,
כמו גלגולי נשמות וכל מיני שטויות אחרות שאנשים משועממים
מאמינים בהן כדי לספק את הנשמה שלהם. אבל החלומות האלה היו
שונים מחלומות רגילים: כל קול או ריח או צעד בהם היה מוכר
וידוע. היה ברור לי מעל לכל ספק שהייתי פעם בכל המקומות האלה.
וכשהחלומות הפכו מעיקים יותר ויותר, והריח החריף הזה של
הגוויות התחיל לפקוד אותי לעיתים קרובות מדי, הבנתי שלמרות
הספקנות הטבעית שלי, אני צריכה לחקור את העניין, כדי שאוכל
להיפטר, סוף-סוף, מהסיוטים הליליים ומהריח הנורא. קיוויתי
שהטיול ל"יד ושם" יעזור לי להבין את כל הדברים המוזרים הלאה.
קיוויתי שבעזרת חקירה מדוקדקת בכל מיני פרטים שזכרתי מהחלומות,
אוכל לגלות מי הייתי ולמה אני חולמת חלומות כאלה ונושמת ריחות
של גוויות חרוכות.
וכשהריח פקד אותי שוב באוטובוס, בדרך ל"יד ושם", הייתי בטוחה
שהפעם אני עולה על העניין הזה. ומשום שהייתי כל כך בטוחה, כבר
לא עצרתי את הנשימה כמו שעשיתי בפעמים קודמות כשהרחתי את הריח
הזה. להפך הרחתי אותו עד שכמעט חטפתי כאב-ראש מההרחה הזו,
בניסיון למצות את הריח כולו. הייתי אפילו כמעט מאושרת בדרך
ל"יד ושם" ופיזמתי לעצמי בשקט איזה שיר קטן, וזקן אחד שישב
לידי הביט בי בפליאה.
אבל כשהגעתי לשם, וניסיתי לזכור או לחבר דברים שראיתי בחלומות
לתמונות שעל הקיר, לא יכולתי למצוא שום קשר. בחילה נוראית תקפה
אותי מהמראות שמסביב. ובמשך שעה שלמה הסתובבתי בין כל המייצגים
האיומים וניסיתי לשווא למצוא איזה קשר ביניהם ובין החלומות
והריחות שפקדו אותי.
באוטובוס, בדרך חזרה למקום-מבטחים, שוב עלה באפי הריח הארור.
הבחילה שתקפה אותי ב"יד ושם" התחזקה, ניסיתי להפיק את הנשימה,
אבל הריח היה חזק ממני. העייפות והייאוש השתלטו עלי. השענתי את
ראשי על אדן החלון ועצמתי את העיניים. לפתע התעוררתי לשמע קול
מוזר. הסתובבתי בבהלה וגיליתי במושב הסמוך לידי את הזקן שישב
לידי קודם בדרך ל"יד ושם". בהלה נוראית השתלטה עלי. מי הוא? מה
הוא רוצה ממני?
נשכתי את השפתיים והקפדתי לשמור על פה סגור, משום שהבחילה
איימה לצאת החוצה. במאמץ עילאי הסתובבתי אליו ושאלתי: "מי אתה
ולמה אתה עוקב אחרי?" הזקן הביט בי וחייך בעצב ופתאום הבנתי
והתחלתי לרעוד. "אני צריכה לדעת מי אני" הסברתי לו, "אחרת
הריחות האלה לא יעזבו אותי לעולם".
הזקן נאנח בכבדות.
"זה בסדר" , ניסיתי להרגיע אותו. "אני אעמוד בזה"
הזקן נענע בראשו בהסכמה והצביע על החלון.
התרגשות עצומה הציפה אותי. הבטתי מעבר לחלון. למרות הפחד
והתשוקה העצומה לעצום את העיניים.
דמות מעורפלת עמדה למולי. הלב התחיל לפרפר לי. דקות של נצח
עברו עד שהדמות המעורפלת התחילה להתבהר ואני זיהיתי אדם כבן
שלושים בעל פנים נוקשות ומצח גבוה, שעמד למולי ועישן סיגר,
כשהוא מפזר סביבו טבעות-טבעות של עשן אפור.
תחושת הקבס שתקפה אותי עומעמה כשהדמות קרבה אלי באיטיות.
ופתאום תקפה אותי אימה גדולה: איש גבוה, נוקשה, עיניים קטנות
ובולטות - ומדים; מדים מבריקים מניקיון. נראה היה שצוחצחו
בקפידה, משום שקרני השמש שטיילו עליהם נשברו לפסים קטנים וגרמו
להם לנצנץ ולסנוור אותי.
כשהתקרבה הדמות יותר, יכולתי להבחין בסמל שעל המדים האלה, שהיה
זכור לי מספרי ההיסטוריה בבתי הספר ומסרטי-ארכיון ישנים
שהוקרנו בטלוויזיה פעם בשנה.
זעם ופחד נוראי הציפו אותי . "זה לא יכול להיות" מלמלתי,
והזמן שלידי חייך שוב. הבחילה עלתה לי מהגרון לחלל הפה ופתאום
התחלתי להקיא.
הקאתי על עצמי, על הזקן, על המושבים המרופדים ועל האוטובוס
כולו. את העולם כולו הקאתי כי לא היה לי מה להפסיד.
פתאום שמעתי קול לידי שאמר:"נהג תעצור מקיאים עלי" ולא היה זה
קולו של הזקן.
פקחתי את עיני, וראיתי לידי אישה שמנה. ששמלתה כוסתה בקיא והיא
הביטה בי בזעם. הנהג עצר את האוטובוס. ירדתי במהירות ועמדתי
מבוהלת וחסרת אונים בתחנה המרכזית בתל-אביב. ובתוך בליל הריחות
של התחנה, וריח הקיא שכיסה אותי, הבנתי פתאום, שהריח הנורא של
הגוויות נעלם; ושלעולם לא יחזור עוד. |
