כבדרך קבע הייתי חוזרת מאוחר. סביבות 1, אולי 2 לפנות בוקר
ככה, כי בשלב מסוים נמאס לי לראות אותם, לחכות ליחס שלא יבוא.
הם לא ידעו מתי הייתי באה, ספק אם ידעו שאני עדיין באה לפעמים.
היו פעמים בהם הייתי חוזרת, אבל הדלת כבר הייתה נעולה. אולי
שכחו אותי, אולי עשו בכוונה... בלילות כאלו הייתי מטיילת בחוץ
כל הלילה, ומשם הולכת ישר לבית-הספר. ככה למדתי תמיד להסתובב
עם תיק. תמיד יש בו מברשת שיניים, לעיתים משחה, בקבוק מים
ואולי גם קצת בגדים..
תקופה לא קלה עברה עלי, במקום ההוא. בימים הייתי שומרת שתמיד
אהיה עסוקה, כדי שאף-פעם לא יהיה לי זמן לחשוב, אבל בלילות,
באלו שכן הייתי ישנה שם, בקושי הייתי נרדמת, המחשבות כל הזמן
היו צצות, מציקות לי.
תמיד בבוקר, בסביבות השעה שמונה, ההיא ישבה על ספה, שהייתה
אולי 2 ס"מ מהדלת. לפני שהייתי הולכת נהגתי לומר, ודי חזק אם
יורשה לי לציין, "בוקר טוב", אבל אף פעם לא קיבלתי ממנה תגובה.
לאט לאט, עם כל יום שעבר נחלש לי הקול. אני עדיין לא יודעת למה
הייתי ממשיכה לדבר אליה, במיוחד כשלא סבלתי אותה. אולי,
באיזשהו מקום, כ"כ רציתי יחס שלא היה אכפת לי לקבל אותו אפילו
ממנה..
ככה חייתי חצי שנה, רואה ואינה נראית...
כשהייתי חוזרת בצהריים לא היה לי אוכל. בשבילם לא הייתי קיימת
אז אף פעם לא הכינו לי מנה. אולי בגלל זה אני לא אוכלת כמעט,
אולי כי התרגלתי לא לאכול...
ואם כבר יצא מקרה שהייתי שם כשההוא (זה שכשהייתי קטנה, ופחות
מודעת למציאות, קראתי לו "אבא") היה בא, אז בכלל זה לא היה
טוב. הוא היה היחיד שבאמת התייחס, אבל דווקא ממנו רציתי
להתחמק. תמיד היה צועק עלי, על איך שהחדר נראה, ועל זה שכשאני
מתקלחת אף-פעם אני לא משאירה מים חמים (עזבו את העובדה שכמעט
לא התקלחתי, לא שם לפחות).
אני לא אומרת שאחיות שלי התעלמו ממני במכוון, זה פשוט יצא ככה.
או שלא התראנו או שהן היו עסוקות מדי, עסוקות מדי אפילו
בשבילי. ואני באמת שלא מאשימה אותן...
היום שהשתחררתי מאותו כלא היה היום הכי קשה בחיי. אתם פשוט לא
יכולים לתאר לעצמכם איך זה היה לראות את אחיות שלי בוכות, זה
עשה לי הרגשה כ"כ רעה. אני לא חושבת שאני אנוכית, אבל באותו
רגע שסגרתי אחרי את הדלת, אני מודה, חשבתי רק על עצמי. הרגשתי
שבאיזשהו מקום אני נוטשת אותן, אולי אפילו אני לא אראה אותן
יותר. אבל לא היה לי אכפת, פשוט לא יכולתי לחיות שם יותר. לא
יכולתי לחיות עם התחושה שאני לא שווה מספיק כדי שידברו איתי,
כדי שיסתכלו עלי כשאני עוברת על ידם, פשוט לא יכולתי....
טיילתי עם ידיד שלי בלילה שאחרי ליל הסדר, אני מודה, הייתי קצת
שיכורה. דיברתי שטויות בלי הפסקה, אבל את האמת על עצמי לא
סיפרתי לו, אולי בגלל זה הוא היה מופתע...
"אם היו נותנים לך משאלה אחת, מה היית מבקשת?" הוא שאל
"כנפיים"
"מה היית עושה עם כנפיים?"
"הייתי עפה. אתה יודע, מטיילת, רואה מקומות, מכירה אנשים, אולי
אפילו הייתי רואה כל מיני דברים מנקודת מבט שונה"
"ט..ו..ב" אמר
"מה אתה היית מבקש?"
"להיות רואה ואינו נראה ליום אחד"
"להיות רואה ואינו נראה זה לא כיף" אמרתי לו "מנסיון..."
אף-פעם הוא לא ידע למה התכוונתי, אולי כי נמאס לי לספר את זה.
אני לא בנאדם שאוהב לחיות את העבר, בטח שלא להיזכר בו.
אני מקווה שעכשיו אתה מבין אותי, מבין למה אני סגורה ולמה אני
צריכה כ"כ הרבה זמן להיות עם עצמי. ואני באמת מקווה שאתה כבר
לא חושב שלהיות רואה ואינו נראה זה כיף, כי אני מאחלת לך, ולכל
מי שקורא את זה, שאף פעם לא תרגישו איך זה באמת...
