בו זמנית אפשר להכריז על נפילת האימפריה ועל מכירת החמור, שכן
שני האירועים הללו ריגשו לבבות, מה יותר ומה פחות, ושני
האירועים היוו נקודת ציון דרך חשובה ביותר בחיי אנשים רבים.
הכל התחיל ביום חמישי אחד, סתם יום חמישי, אחד רגיל, ללא
יומרות, שמתעקש על זכותו לתפקד כיום שבא אחרי יום רביעי, אבל
יותר חשוב, היום שניצב בדרך אל היום השישי, משאת נפשו של כל
אזרח שלא נחשב לבן המעמד העליון.
בדרך כלל בימי חמישי, קורה משהו בסביבה. יש את האווירה הבלתי
ניתנת להסברה, שאולי נוצרת ע"י השוק הצועני שמתכנס ביום זה, או
אולי זו אסיפת הנשים המשופמות שנאבקות למען שוויון, ואולי
האווירה הזו מגיעה מהאצטדיון המקומי, שמתמלא באלפי אנשים
מנופחים בגאווה על יקירי העיר, אותם טיפשים שמסכימים לשחק את
המשחק המטופש הזה ולהפסיד כל פעם מחדש.
אבל ביום חמישי הזה, לא היה שום דבר מן הדברים האלו, הצוענים
איבדו את אשרות הכניסה שלהם לעיר ולא הצליחו להיכנס מבעד
לחומות, הנשים המשופמות יצאו למסע הופעות ברחבי האימפריה,
והליגה הייתה בפגרה. וככל הנראה, בגלל היעדרותם של אירועים
אלו, החשובים כל כך, יום חמישי זה היה סתמי לחלוטין, ומיותר
בהחלט.
ביום שכזה, אי אפשר לצפות ליותר מידי מן התושבים, שכן מורלם לא
היה גבוה במיוחד, ואכן לא נצפו באזור אנשים בעלי חיוך גדול
מידי, כפי שאפשר לראות בימים כתיקונם, וגם לא נראו לוליינים,
פנטומימאים וליצני רחוב על שלל סוגיהם, שיבדרו את האנשים
בתקווה לקבל מספר מטבעות, כנראה שהם חשו מבעוד מועד את יום
החמישי הזה, והחליטו לוותר מראש, ובצדק.
מונטרוס יצא מן בניין העירייה בפנים נפולות. תומכיו, אשר חיכו
לו במשך השעה האחרונה מחוץ לבניין, חשדו מיד כי הוא נכשל
בניסיונו ולא עמד בכבוד במאבק המוחות מול הפרופסור לארשר, שהיה
מכונה "המרושע", ולא לחינם, שכן היה הוא מנהל משא ומתן בצורה
מרושעת משהו, ואלו אשר לא היו יוצאים ממנו בשן ועין, היו זוכים
לקריאות התפעלות והיו מצטלמים לשער העיתון המקומי, כשמעל
תמונתם מתנוססת הכותרת "כל הכבוד!", "גיבור שלנו" או משהו
בסגנון, וכמובן שמאורע זה לא התרחש יותר ממספר הפעמים שאפשר
למנותם על כף יד אחת. פרדריק, יד ימינו של מונטרוס, העלה על
חייו חיוך מריר, הביט באביו הרוחני וניסה לומר מילות ניחומים
לאדם המדוכדך אשר עמד מולו, אך לא הספיק שכן מונטרוס ירה
לעברו, "השאר את ניחומיך במקומם, אינני זקוק להם". פרדריק הנהן
בצייתנות ודלת בניין העירייה נפתחה. האנשים הביטו בידיעה גמורה
שהאדם העומד לעבור מבעד לדלת הוא האדם השפל, הנבזי והמתועב
ביותר ברחבי האימפריה, פרופסור לארשר, אשר יצא עם פרצוף מדושן
מעונג. "ממזר מרושע!", נשמעה צעקה לעברו, שגרמה לו לגיחוך קל.
לארשר ירד במדרגות, ופרש את חיוכו כשעבר את מונטרוס, הוא קרץ
קלות לעברו כאילו לועג לו והמשיך בדרכו לרכבו המפואר, שייקח
אותו לדירתו המפוארת עוד יותר, בשכונה המבוססת ביותר בעיר.
מאחוריו צעד עוזרו הנאמן, אשר היה מתועב כמעט כמו הפרופסור,
ג'ימי היה שמו של האיש שהיה ידוע כמלחך הפנכה הגדול ביותר בצד
זה של כדור הארץ.
מונטרוס ניקה את דש מעילו מהאבק אשר נחת עליו, פנה אל תומכיו,
ואמר, "היום נאבקנו מול הממסד המרושע והפסדנו. אך אל תדאגו,
אנשיי, ניצחוננו עוד יגיע. יום אחד, אנו נוכל לרכוש לעצנו
חמור!". תומכיו חייכו וצעקו בשמחה ובנאמנות לעבר מנהיגם, למרות
שרובם היו פסימיים ביותר בקשר לסיכויי הזכייה שלהם במאבקם
המתנהל בתשע השנים האחרונות, מאז שהוחל האיסור על סחר
בחמורים.
האנשים התפזרו לביתם, מלאי צער מהתבוסה אשר נחלו, ומלאי יגון
על היום חמישי הלא מעודד שהיה הוא. מונטרוס פנה אל עוזרו ושאל
לדעתו, "אתה מאמין שעדיין נותר סיכוי לזכייה במאבק הזה?",
פרדריק הפנה את מבטו בעצב והביט לעבר האופק. "לא", אמר
בנחרצות, "אך אסור לנו להפסיק להיאבק, שכן מאבק זה הוא תקוותם
היחידה של תומכינו", הוסיף. מונטרוס הנהן והביט סביבו, "אמור
לי, הגם אתה חש את האווירה המשונה ביום זה?", שאל. פרדריק מצמץ
בחוזקה, והתעטש, "לא", אמר. "משונה", לחש מונטרוס.

"טעמו המתוק של הניצחון, הו, כמה ערב הוא לחיכי, לעולם לא ימאס
עלי טעם זה", אמר פרופסור לארשר, עדיין מחזיק בפרצופו המדושן
מעונג. "חן חן, אדוני", ג'ימי התחנף, "האם תרצה לחגוג את
ניצחונך במועדון או בביתך?", שאל. "המועדון, רעיון טוב", אמר
לארשר. "תודה, אדוני", אמר ג'ימי בהצטנעות מרובה, מרוגש
מהמחמאה שקיבל ממעסיקו. "סע לביתי ראשית כל, יש לי כמה דברים
לעשות, ואז אלך למועדון לחגוג", אמר לארשר תוך כדי הוצאת סיגר
מהכיס הפנימי השמאלי שבמעילו, "הבא לי אש", ציווה על ג'ימי,
שהצליח להדליק את הסיגר ולנהוג בו זמנית, לא רע בשביל אדם שרק
בסוף ימיו בתיכון הצליח ללעוס מסטיק וללכת באותו הזמן. "הו,
היאפים הנפוחים הללו במועדון", נאנח לארשר, אך חייך מיד לנוכח
מחשבתו הבאה, "בוודאי ירצו לדעת הכיצד עשיתי זו שוב. הו, הם
לעולם לא מוותרים", הוא גיחך לעצמו.

מונטרוס יצא מחדר האמבטיה, לבוש במכנסי בוקסר, ומבט עגום על
פניו. הוא חייך כשראה את המצפה לו על המיטה, אך ברגע שהפנה
לעברה את גבו, החזיר לפניו את היגון ששרר בו. "בוא", התחננה
לפניו הנערה. מונטרוס הסתובב והעלה על פניו את חיוכו המזויף
בשנית, הוא צעד קדימה והתיישב על המיטה, הנערה, לעומתו, נשכבה,
ונראתה חמושה בחיוך מפתה. "תזכירי לי את השם?", לחש מונטרוס,
מתבייש מעצם השאלה. "רוקסן", ענתה כאילו נשאלת את השאלה הזו
יום ביומו. "הו, רוקסן. תדליקי בבקשה את האור האדום, יקירתי",
גיחך קלות, אך הפסיק במהירות, כשראה שהנערה מחייכת חיוך מזויף,
והבין כנראה שהיא שמעה את הבדיחה הזו כמה פעמים יותר מידי.
מונטרוס ניסה להתחיל לומר, "אז...", אך נקטע במהירות כשחולצתה
של הצעירה עלתה מעל ראשה ונחתה על הרצפה. "כן, בדיוק", מלמל
מונטרוס. רוקסן חייכה ומשכה אותו אחורנית, עד שהגיע למצב
מאוזן, היא התיישבה וטיפסה עליו, מלאה ברצון טוב.