בדרך כשחזר רועי מבית הספר, שוב ארבו לו. שניים מכל צד, וידאו
שלא יוכל לברוח.
סבתא לאה התגוררה לא רחוק משם, אם רק הייתה לו האפשרות לזוז
מעט, היה יכול לברוח אליה, אבל הם לא נתנו לו לזוז. אפילו צעד
אחד לא הצליח לעשות. "שמן דובון" לעגו לו, חושפים שיניים ולשון
אכזרית.
מוטי הגבוה בעט ברגלו הימנית של רועי ואסף הרשע צחקק: "סתכלו,
סתכלו  איך הוא מתכווץ".
ואז החל הריטואל הקבוע :"מוטי הגבוה ואסף הרשע תופסים חזק
ברגליו ובידיו שלא יוכל לבעוט, יואב ודורון פותחים את ילקוטו,
מנערים היטב, מפילים את כל הספרים והמחברות על האדמה, ומערבבים
שיתלכלכו בחול. אז מגיעה הפוגה רווויות מתח. רועי מנסה
להתאושש; מנגב את דמעות העלבון וההשפלה מעיניו, מציץ מבוהל
במעניו, נרכן אל האדמה, ובתנועות איטיות ומגושמות, מודע היטב
לחוזר התועלת בכך, מתחיל לאסוף את כל המחברות המטונפות, מנקה
בחמלה את החול שדבק בהן, מנער אותן ומחזיק לתיק ומדקלם ביובש:
"עזבו אותי, עזבו אותי כבר".
המענים מצחקקים: "שמן דובון". לופתים אותו חזק ברגליים
ובידיים, סופגים בצחקוקים את בעיטותיו הנואשות בבטנם. מוטי
הגבוה ואסף הרשע פותחים את ילקוטו ושוב מנערים, מפילים את
תכולתו על האדמה ומלכלכים בבוץ. ורועי בוכה שוב: "בקשה, ת'זבו
ת'י, בקשה, בקשה". מנער ומסדר, ומחזיר לילקוט ועומד מביט חסר
אונים כשהם שוב מנערים את הילקוט וזורקים לבוץ.

רועי לא אוהב את הצלצול שמסיים את שעות הלימודים. בכל יום בשעת
הלימודים האחרונה, שעת חברה או ציור, מתחיל ליבו דופק חזק. הוא
יכול ללכת בדרך צדדית, לחמוק מהר ולהגיע לסבתא לאה, לעשות עצמו
חולה ולגשת לחדר האחות. פעם אפילו ניסה לסגור את עצמו בשירותים
עד שילכו הביתה, אבל כשפתח את הדלת כעבור חצי שעה, והציץ
החוצה, מצא אותם מחכים לו. מצחקקים ברשעות.
לספר לליאורה המחנכת לא עולה בדעתו. כולם הרי יודעים מה שעושים
למלשנים מגעילים  בכיתה אחרי שעינת רון הלשינה לליאורה שגנבו
לה את הקלמר ועשו עליה חרם, ועכשיו אף אחד לא מסכים לדבר אתה
וגם לא נותנים לה להעתיק שיעורי בית כשהיא חולה ולא מלווים לה
עפרונות כשהיא   שוכחת בבית.
גם להגיד לאימא לא בא בחשבון, שלא תבוא להתערב ולצעוק. בערב,
כשאימא לא מסתכלת, הוא הולך יחף על הרצפה הקרה. בכוונה. אולי
הפעם סוף, סוף יצטנן ויחלה ולא יצטרך לקום לבית ספר.
גם התרגיל שעשה לפני חודש כבר לא עובד, ואימא כבר לא מאמינה
כשהוא אוכל גיר סחב מהכיתה או טובל את מד החום בכוס תה חם כדי
לקדוח. בכל בוקר, לפני היציאה מהבית, הוא רוצה לצעוק מרוב פחד
ואימה.

ביום חמישי האחרון, שעה לפני סיום הלימודים, החל הפחד, אורח
קבוע בשעות עלו, התנחל בתוכו. המורה ליאורה קראה לו ללוח לפתור
איזה תרגיל בחשבון, אבל הוא לא הצליח להתרכז. מזווית עינו
הבחין בדורון ואסף המגחכים וליבו התכווץ.
אבל בדרך הביתה, כשתפסו אותו שוב, לועגים:"... הופיעה פתאום
סבתא במעלה רחוב, סוחבת בידה שקית מצרכים ומנגבת את הזיעה
הרטובה שהרטיבה את פניה בשרוול שמלתה הכחולה. כשראתה את רועי
מתפתל חסר אונים  בין מעניו, התחילה לצעוק:" משוגעים מה אתם
עושים לו? , תעזבו אותו, משוגעים".
והרימה את ידה באיום. המענים עזבו את רועי,  ומיהרו  לברוח
משם, מצחקקים בהנאה.
סבתא  ניגשה לרועי,  ניקתה את הבוץ מפניו ובגדיו וניגבה במטפחת
את הדמעות והובילה אותו לביתה. שם הכינה עוגת שוקולד ענקית
ועוגיות מיוחדות שרק היא יודעת איך להכין.

שבוע אחר כך הלך רועי לבית הספר שקט ורגוע. המענים עזבו אותו
לנפשו. הם מצאו קרבן חדש, מעניין יותר, בלי סבתא קרובה לבית
הספר. קרבן חדש שידע לומר :"ת' זבו אותי" ברגש אמיתי ובדמעות
עלבון שעדיין לא יבשו מן השגרה.
אבל חוסר השקט שבתוכו של רועי סירב להיעלם.

ביום רביעי בצהריים, יצאה המורה ליאורה גולד מהכיתה נושאת בידה
את תיקה השחור, מנסה להחליט מה להכין לילדיה לארוחת הצהרים,
כשפתאום צד את עיניה, רועי  נויפלד שצעד הביתה לבד.
אישוני עיניה של המורה גדלו ופיה נפער בתדהמה כשראתה את רועי
פותח את ילקוטו, מפיל את מחברותיו על האדמה ומלכלכך אותן
בבוץ.
המחנכת ליאורה רצתה לגשת לברר את העניין, אבל כשהפנה רועי את
מבטו לאחור והבין בה, אסף במהירות את מחברותיו, סגר את ילקוטו,
הרכיב אותו על כתפיו וברח משם בבהלה.