בערב הסילבסטר, סוף שנת אלפיים ואחת, תחילת שנת אלפיים ושתיים,
אח שלי מדבר עם אבא שלי בטלפון.
הוא אומר לאבא שלי שהוא קיבל מכתב מהעורך דין של ענת. היא רוצה
גט. היא רוצה לקחת את הילדה.
אח שלי אומר לאבא שלי שזהו, שאין לו יותר בשביל מה לחיות.
אבא שלי לוקח את המשפט הזה כצורת ביטוי, הוא מנסה להרגיע
אותו.

ביום הראשון של שנת אלפיים ושתיים אח שלי יושב עם העוזי, שיש
לו מהשמירה, בסלון.
הוא מסובב את הידית של התיבת נגינה, זאת עם הציור של הליצן
העצוב, והוא חושב עד כמה הציור הזה מתאים לו. הוא מסיים לשמוע
את אותו ניגון עדין בערך שלוש פעמים.
הוא מוציא כדור אחד מהמחסנית ושם אותו בתוך הפחית בירה שלידו,
סוג של מכתב פרידה.

אח שלי מעביר מנצור לבודדת.
לוקח נשימה אחרונה.
תוקע כדור באמצע החזה ועוזב לעולם שכולו טוב.

אח שלי נופל מהכורסה והגוף שלו פותח את הדלת של המרפסת. רוח
עדינה נושבת לו על הפנים, כמו ליטוף של אימא אוהבת שנפרדת
מבנה, אח שלי כבר לא מרגיש את הרוח.

                                       

שנה וחצי אחרי זה הגוף של אח שלי עמוק באדמה, לאף אחד אין מושג
איפה הנשמה.
אני מוצא את תיבת הנגינה באחד הארגזים שלו, זאת עם הציור של
הליצן העצוב, אני חושב עד כמה הציור הזה מתאים לו.
אני מתחיל לנגן בה.
אחרי בערך שלושה ניגונים חוזרים של אותה מנגינה עדינה, ברי
סחרוף, בקול הבוב דילן שלו, בוקע מהמערכת, "עוד חוזר הניגון".

האירוניה שוב מנצחת.