נוסעת עתה ברכבת
מחלון נשקף ירח מפואר
מתרה: ילדה את מאוהבת
זקוקה לו כקרון לקטר.
נוסעת עתה ברכבת
מלמעלה קורץ לי כוכב
כבר כולי משולהבת
מחצית השעה ואגיע
אליו.
נוסעת עתה ברכבת
דמעות העננים על החלון
שוב בעל כורחי עוזבת
בליבי חסר קרון.
נוסעת עתה ברכבת
הירח כוסה ואיננו
אז למה אני נעצבת?
ממשיכה לדהור, לנסוע
ממנו.
נוסעת עתה הרכבת
שוב תובילני לאושר מסויים
כי הפגיעה שותתת, כואבת,
מליבי קולח דם.
נוסעת עתה הרכבת,
הכל סגרירי, לא ברור
עוד קצת אומץ שואבת
ואתה - לעד ארור.
נוסעת עתה הרכבת
איזה ערפל בחיי
להאמין כבר לא מסרבת
עוד מעט ותיסע
עליי. |
