היום היה יום מלהיב ומרגש במיוחד. אני הלכתי בבוקר ללונה פארק
ועליתי ארבע פעמים לאנקונדה עד שהקאתי. וחכו, זה משתפר: הלכתי
לתומי ברחוב ופתאום הופיע לפני איש חביב ואמר לי (במבטא
אמריקאי)
"שלום, אני נילס סמית', ואני מחפש פנים חדשות בישראל לסרט
אמריקאי. זהו סרט על סיפור אהבה שובר לב (עם סוף טוב - הכל
טוב, כמובן),ואת תוכלי לשחק בסרט לצידו של ג'ורג' קלוני. אה...
ואת גם תרוויחי שקל יותר לחודש מג'וליה רוברטס, מעוניינת?"
"!yes! yes! yes" עניתי בהתלהבות מה. בכל אופן, המשכתי ללכת
ברחוב, ולפני נתגלה בפינה של הרחוב דוכן פייס. נזכרתי שמילאתי
כרטיס לפני כמה זמן, אז אולי אני אנצל את ההזדמנות ואבדוק מהם
המספרים הזוכים, לא שיש ממש סיכוי. אחרי הכל, זה סיכוי של אחד
לכמעט אין סוף, נכון? אבל אם כבר - אז כבר. גררתי את עצמי
לדוכן, בידיעה שאין סיבה. ואז, להפתעתי הרבה עד מאד, הודיעו לי
שזכיתי בעשרים וחמישה מיליון שקלים. "כמה לא צפוי!" התפלאתי.
הלכתי לי עם הצ'ק במורד הרחוב, עד שהגעתי לביתי האהוב בהרצליה
- פיתוח. פתחתי את הדלת. הכל היה חשוך ושקט. אין אף אחד בבית.
זה קצת מוזר, כי תמיד יש מישהו בבית, תמיד יש מישהו בבית, תמיד
יש מישהו בבית. אמא? אמא? אמא? (מיציתי). ואז, לתדהמתי, כולם
צעקו "הפתעה!" היו שם כל המשפוחה שלי + המורחבת, כל האנשים
שאני מכירה ואנשים שרצו להכיר אותי. "למה עשיתם לי מסיבת
הפתעה?היום הולדת שלי עוד שבעה חודשים כמעט", שאלתי. "סתם, כי
את ילדה כזאת מתוקה ומגיע לך!" (ניתן להבנה) ענו לי כולם פה
אחד. המסיבה הייתה בשיאה. הייתה מוזיקה בפול ווליום, אבל
השכנים לא התלוננו, חס וחלילה. היו גם שלטי ענק שהיו עליהם
כתובות כמו "מסיבה לנועה, סתם ככה". או למשל "מסיבה לנועה, מי
יודע? אני יודע! כי היא מתוקה כמו סוכריה (אל תשאלו אותי...)".
ואפילו ראש הממשלה היה שם והקפיץ טקילות. באמת! אחרי שעות
ארוכות ומהנות, כולם הלכו הביתה ואמרו לילה טוב. אני התיישבתי
על הספה בסלון ואכלתי קורנפלקס מול הטלוויזיה.
אה... ודרך אגב, הכל שקר חוץ מהקטע של הקורנפלקס.
מסקנה: כן, נועה עדיין יותר חמודה ממכם.