מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היה לי מין הרגל כזה. טוב, זה לא
בדיוק הרגל, זה מעין דרך חיים או משהו. תמיד, אחרי כל דבר שאני
עושה, כל פעולה שלי או שיחה אני תמיד חושבת על מה היה קורה
אילו הייתי עושה את זה בדרך אחרת. אני יודעת, הרבה מתחרטים על
מעשים שלהם וחושבים מה היה קורה אילו הם לא עשו אותם, אבל אני
ממש מפתחת את זה, לשיחות של ממש, למקרים. הכל. כל מילה, כל
תנועה, הכל נמצא שם, במחשבה על העתיד שלא יהיה לי. אני פשוט
אוהבת ליהנות משני העולמות. אפילו שאחד רק בראש שלי. תמיד אמרו
לי שיש לי דימיון מפותח. אפילו היו כמה שאמרו לי שאני רוקדת על
שתי החתונות, חיה את שתי העולמות, ואולי אפילו קצת יותר מידי
מקימה לי עולם משלי.
הכל היה בסדר ככה, עד שבכיתה ט' התחילו לדאוג לי. אמרו שאני
משוגעת, אולי אפילו חולת נפש קצת. שלחו אותי לרופא, שיבדוק
אותי. הוא טען שאני חיה יותר מידי בעולם הדמיוני שלי, שמסתם
מחשבות הפכתי את העולם שלי לעולם אמיתי. אמיתי מידי. הוא אמר
שאני לא יכולה לחיות ככה. שאני צריכה להפסיק. לחיות בעולם
האמיתי. "ואם לא?" שאלתי, נחושה בדעתי להישאר בעולם שלי. העולם
שלי, שהכל בו טוב, שבו יש לי חברים, שבו יש לי אהבות, שבו אני
מאושרת, שבו אף אחד לא יכול לעצור אותי. "אם לא...נצטרך לאשפז
אותך לתמיד." הוא קבע. מה!? לאשפז אותי? כי אני רוצה להיות
חופשית? כי אני רוצה לחיות כמו שאני אוהבת? בגלל זה יאשפזו
אותי?! לא האמנתי, אבל ככה הוא קבע. ואני, לבית חולים של חולי
נפש לא הולכת. הם לא יכולים לכבול אותי יותר ממה שהם כובלים
אותי עכשיו, אני אשתגע, או שמא זה כבר קרה?
עבר שבוע, לא הסכמתי לצאת מהעולם שלי, אבל אחרי שבוע, בפגישה
הבאה עם הרופא הבנתי שזהו, נגמרו המשחקים. אני צריכה לבחור.
ששאלתי אותו איך הוא רוצה שאני יעשה את זה הוא אמר לי שפשוט
אני צריכה להפוך את החיים שבדמיון למציאות.
וכך גם עשיתי. מאותו יום התחלתי לחשוב אחרת, במקום לחשוב מה
היה קורה אם, הייתי פשוט עשה את זה ומגלה את התשובה בעולם
האמיתי ולא במחשבותיי.
בתיק שלי היה כתוב "מחלה, טופלה: המטופל סגר את חיי הדמיון שלו
ועדיין חי בתוכם."