ציפור זימרה בגן, אי שם במרחקים ענתה לה שכנתה והצטרפה לשיר.
וכך על רקע הזימרה המשותפת נכנס לו הרוזן לגן.
העלמה הצעירה לבושה כולה לבן פלטה קריאה שקטה של עונג ופנתה
אליו רכות: "אדוני, לכבוד הוא לי שבאת."
"אין צורך בגינונים טפלים, יקירתי. ידוע לך היטב מדוע אני
כאן."
"אכן"- אמרה ועיניה איבדו לפתע את הברק ששכן בהן דקות קודם לכן
.
"אין צורך להחוויר"- העיר לה הרוזן בשקט." ההסכם נחתם, דודך
הסכים ולך אין כל סיבה למועקה".
"אדוני נדיב שלא לצורך, נתתי את הסכמתי לעניין ואין עוד
ביכולתי לחזור בי משבועה שניתנה"- אמרה בקול רועד והשפילה מבטה
.
"מה שהיה היה, אל לנו לחוש חרטות בגין דברים שלא באמת תלויים
בנו, ידוע לך כי אין מנוס מההחלטה, על כן אל תתעצבי בראותך
אותי כאן".
"אדוני הרוזן ידוע לך היטב כי אין במוחי ספקות, אך ליבי זועק
לרגע נוסף שתחווה הנשמה".
"הזמן חולף ואת דוחה את הבלתי נמנע, מספיק! קיימי נא את חלקך
בנדר".
"הואיל והרוזן דורש, בוא אחרי, אני אוביל אותך ליעדך"- אמרה
בקול שקט שהייתה בו משום ההשלמה עם הגורל ופנתה לעבר הכניסה
לבית.
"סוף סוף היא מבינה" - מלמל לו הרוזן בעצב.
השניים פסעו בשקט במסדרונות הבית האפלים, יונה חיוורת
שבעקבותיה נע זאב אפור. השניים חלפו ליד הטבחית, המשרתת וליד
המנקה.
שלושתן חשבו להן ברעד: "ציפור קטנה, חסרת מגן, היא נתנה לו
למזכרת את נשמתה האומללה".
הזאב והיונה המשיכו בדרכם בשקט ונעצרו רק למראה אחיה של הנערה
שנעמד מולם.
"עצרי אחות !"- זעק בקול שבור האח .
"היסוג אדון! אתה חוסם כאן את דרכי"- נהם הרוזן לו בתשובה.
"המתן רוזן, הנח לי לדבר ללב אחי"
"כרצונך, אמתין אך לא הרבה"
הנערה ניגשה לאט לאח והניחה יד קטנה על צווארו .
"האמן לי, אנא, זה לטובה" - היא מלמלה רכות
"איני יכול זה משטן, את כה קטנה את כמו יונה ומאחורייך עומד
זאב".
"זאב או לא, הוא לא יפגע בי!"
"נמאס לי, אנחנו נעבור עם הסכמתך או בלעדיה!"
הנערה חזרה לעמוד לצד הגבר, כאשר הנער הפנה גבו וחזר כלעומת
שבא.
הנערה והרוזן המשיכו בדרכם לעבר היעד שאליו הלכו רק הם.
כעבור דקות מספר ראו אותם עולים במדרגות ונעלמים מאחורי דלתות
ברזל,  שאף אחד לא זכר את קיומן עוד.
היו שירים, היו שתיקות ואז באה הצרחה- גבוהה ונוקבת שפילחה את
האוויר כחורטת בו את זכרה.
האח החוויר ונאנח, הדוד שתק והדממה חזרה לשלוט במרחבי הבית
העצומים.
הציפור הפסיקה את שירה ושכנתה חזרה על מעשיה.
דממה, דממה כבדה כהר מצאה את משכנה בבית.
ומאחורי דלתות ברזל שבמעלה המדרגות,  נשמו השניים את נשמתם
האחרונה .