זה היה כל כך הזוי, היינו בחדר עגול עם ציורים של דגים על
חלונות שנראו כמו החלונות שיש בבית כנסת, הצבעוניים-שקופים
האלה וזה היה כל כך משעמם, להקשיב לדיבורים של שני שני. כן,
קוראים לה שני שני, מסתבר ששם המשפחה של בעלה הוא שני ועכשיו
קוראים לה שני שני.
"פשוט מרתק! איזה סיפור מעניין יש לשני שני הזו!! חחח..." אמר
ג'ו לחבר'ה.
עכשיו רגע, לפני שאני ממשיכה, ג'ו הוא מבני האדם האלה, שפשוט
חייבים לשנוא אותם. הוא בחור בן שש עשרה וחצי, עם שיער שחור
טיפה ארוך, יש לו אף שנראה כמו אף שרופאים עוד ירוויחו ממנו
הרבה כסף באיזשהו יום ואם הייתם מבקשים את הערכתי הכללית עליו,
הייתי מסכמת לכם שהוא פשוט זין מהלך! כן, פשוט זין מעוקם עם
שערות שחורות, בליטה בחלק העליון, רגליים, ידיים ויכולת דיבור
מיותרת לחלוטין...
ואם אני כבר ברגע של לתת הסברים על אנשים אז שני שני זו
המדריכה של הכיתה שלי, י'א 9, שבשמחה רבה, כבר 3 שעות, מסבירה
לנו על דגים, על כל הדגים שיש. בעולם.
וזה, כמו שכבר בטח ניחשתם, משעמם תחת..ואם עדיין לא הבנתם למה
אני שם עם הכיתה שלי אז תרשו לי להסביר:
יש דבר כזה גדול שאחראי על החינוך של הילדים ונוער בארץ, בואו
נקרא לו מערכת החינוך המיותרת.
ויש עוד דבר כזה, מן מקום עם מבנים וחצר לפעמים, שאליו באים
ילדים או בני נוער ושם הם חייבים להקשיב, לכתוב ולעבור עוד כל
מיני סדרת עינויים במשך כמה שעות וכבונוס שהם עוברים את זה הם
מקבלים כל שעה הפסקה נדיבה של 5 דקות, או אפילו 10 דקות
שלמות!!!!! לדבר הזה אני אקרא בית ספר עם עינויים והפסקות.
עכשיו, מערכת החינוך המיותרת ובית הספר עם העינויים ועם
ההפסקות נותנים לפעמים עוד בונוסים, והם נקראים טיולים וסלי
תרבות. בבית הספר עם עינויים והפסקות על שם מריו לוס ז"ל (ראשי
תיבות של זה לא אף אחד בעצם...) שזה הבית ספר עם עינויים
והפסקות שאני לומדת בו, טיולים וסלי תרבות מוגדרים ביחד בתור
"אלה הם הדברים שאתם צריכים להגיד עליהם תודה ענקית, אתם
מבינים?!" ונא לקרוא את זה בקול של מורה שכבר מתחלף לה הקול
מרוב שהיא השתמשה בו...
סיור הדגים הזה הוא דוגמא לדברים שאנחנו צריכים להגיד עליהם
תודה ענקית, אז תודה...
החבר'ה/הם/ההם/להם/כולם/אליהם/וכ'ו, הם כל אלה שאני צריכה
להיות איתם בקשר בגלל שאנחנו לומדים באותו בית ספר עם עינויים
והפסקות ותכלס חוץ מהעובדה שהם מצחיקים לפעמים הם לא כאלה
משהו...
אור, שאותו עוד לא פגשתם, הוא בחורצ'יק גם, בן 16 וחצי, והוא
ממש חמוד, פשוט בן אדם טוב, הוא שונא את ג'ו, בדיוק כמוני, אה,
ועוד משהו, הוא ממש מאוהב בי. וכמובן שאני "לא" יודעת
מהעניין... אבל זה לא משנה שום דבר ביננו, אני תמיד אדבר איתו
על הבעיות שלי והוא תמיד ישאר הידיד הכי טוב שלי, תמיד.
טוב...מי שנשארה עכשיו זו אני.
אני- משתדלת להיות נחמדה אל אנשים כדי שיחייכו.
אני- בלונדינית.
אני- חסרת ביטחון.
אני- מבולבלת.
אני- טובה בספרות.
אני- זו שמרגישה רע כשיש לה חיים טובים.
אני- מבורכת בקשרים לא מוצלחים עם בנים.
אני- מאמינה שצריך תמיד לשמוח, גם כשלא צריך...
אני- מקווה שהטוב ינצח!!
אני- יכולה להיכנס לדכאונות רק אם עלה על דעתי שמישהו עצוב
בגללי.
אני- לפעמים רק רוצה שיאהבי אותי.
אני- בחרתי לדעת ולהבין, גם כשזה כואב.
אני- ממש אוהבת לצחוק.
אני- הכי אשמח בעולם אם מישהו, ובייחוד מישהו שאכפת לי ממנו,
יבוא אלי וגיד לי שגרמתי לו לחייך.
אני- דפוקה.
אני- תקראו אותי לי, פשוט כי אין לי כרגע רעיון לשם אחר.

נדמה כי שני בחזקת 2 בהחלט סיימה את דבריה הכל כך מעניינים על
דגים, ואנו משוחררים אל האוטובוסים (אושר עילאי!).
"שמרי לי מקום, אני רגע בשירותים" אמר לי אור בחיוך נבוך.
אז הנהנתי לו עם הראש ועליתי לאוטובוס, התיישבתי בספסל לבדי
וידעתי שזה בגלל שאני מחכה לאור, אבל כל פעם שמישהו עבר לידי
הוא הסתכל עלי כאילו "וואי, איזו מסכנה, היא יושבת לבד, אף אחד
לא רוצה לשבת לידה" אני פשוט שונאת את זה...למה הם חושבים ככה,
אולי בחרתי לשבת לבד, אולי אני באמת מחכה למישהו, אולי לא
יודעת מה...אבל למה ישר כשמישהו יושב לבד חושבים שאף אחד לא
רצה לשבת לידו, אף אחד לא חושב שאולי הוא לא רצה לשבת ליד אף
אחד, כי למה שיחשבו דבר כזה מוזר, זה לא ממש מקובל לרצות לשבת
לבד. אז בכל מקרה מי שרוצה לשבת לבד נדפק, כי או שחושבים שהוא
מנודה, או שמנדים אותו כי הוא מוזר שרוצה להיות לבד.
אני שונאת אנשים מקובעים..או אנשים שמגלגלים את העניים, זה כל
כך מתסכל...למה אנשים לא מסוגלים פשוט לתמוך, למה אנשים לא
מסוגלים להיות קצת יותר מבינים. זו זכותי להיות מוזרה...אני
אוהבת לעשות דברים מטורפים שאף אחד לא עושה ואנשים שלא יכולים
לקבל את זה מעצבנים אותי, וקשה לי להגיד להם שיילכו להזדיין,
כי מצד אחד אני רוצה לעשות מה שבא לי בלי לדפוק חשבון לדיעות
של אף אחד אבל מצד שני אני לא רוצה לפגוע במישהו ולגרום לו
להרגיש רע...
ובדיוק במחשבה הזו אור הגיע ואני נשבעת שלשניה אחת גם לו היה
את מבט ה"מסכנה, היא לבד..." וזה הכי גרם לי להרגיש רע!
אוף אני שונאת את עצמי...
כשאנשים חושבים שאני מוזרה ושזה רע, אז זה פוגע בי. כי גם אני
מרגישה שהם לא אוהבים אותי וזה תמיד חרא, וגם אני מתחילה לחשוב
מה לא בסדר איתי, וזה לא כזה קשה למצוא בעצמי דברים רעים, לא
יודעת למה, אולי אני פשוט מאד מאד מאד חסרת ביטחון עצמי, או
שאני באמת לא בסדר..וכשאני מגיעה למסקנות האלה אני מרגישה
אפילו יותר רע כי אני מרגישה גם מטומטמת במקרה שאני חסרת
ביטחון או שאני מרגישה צבועה שהאנשים שאני לא סובלת הם בדיוק
כמוני, לא בסדר...
ואז אני שוב חושבת על זה שאני לא צריכה לשים זין על אף אחד,
אבל אז שוב אני מפחדת לפגוע במישהו, וכמובן שבאותו רגע אני
נזכרת בעובדה שאולי אני בן אדם רע וזה מגלגל אותי למחשבות
שאולי זה שאני לא רוצה לפגוע באף אחד כי זה יגרום לי להרגיש רע
זה בעצם מאד אנוכי. ושאני לא בן אדם נחמד שלא פוגע באנשים
אחרים בכוונה, במקום זה אני בן אדם שפועל ממניעים אינטרסנטים,
והסיבה היחידה שאני לא פוגעת באנשים זה בשביל שאני לא ארגיש
רע...
אם אני אבחר לשתף את אור במידע הזה הוא בטח יגיד לי כרגיל
שהעובדה שאני מפחדת שאני בן אדם רע כבר הופכת אותי לבן אדם
הרבה יותר טוב מאחרים ושאני לא אנוכית כי להיות אנוכי זה לפעול
בשביל עצמך בלי לחשוב על אחרים ואני לא כזו.
ואם אני לא אבחר לשתף את אור במידע הזה אני אמשיך להרגיש רע
אבל אני לא ארגיש שאני מציקה לאור עם השטויות שלי שהן בטח סתם
שטויות של גיל ההתבגרות (אני שונאת, אבל שונאת להשתמש במונח
הזה...).
קיצר, לא הספקתי להחליט כי באותו רגע ג'ו הגיע ואמר לשנינו
שהיום ב8 וחצי נפגשים בים ושנגיע כי נמאס לכולם שאנחנו עושים
את עצמינו מעל לרמה שלהם...
וזה גרם לי להרגיש ממש מצוין... (אני צינית).
"אאאה, אתה רוצה ללכת לשם?"
"לא יודע, תחליטי את..."
"קשה לי, למה אני?!"
"כי הגיע תורך..."
"טוב, בוא נשתמש בשיטת ה'כן ולא', בסדר?"
"אוקי!"
החלטתי ש'כן' אומר שנשאר בבית ו'לא' אומר שנלך לים,
"טוב אור, כן או לא?"
"כן"
"אז לא הולכים...יופי, אין לי כח לא אליהם ולא אל הים..."
אמרתי בנחישות.
"אבל לי... אני רוצה ללכת, אני אוהב את הים והם יכולים להיות
מצחיקים לפעמים..." אור אמר בקמצוץ של התבכיינות ותחנונים.
"טוב אז תלך, אבל אני לא מתכוונת לבוא, כבר החלטתי..."
"נו, לי...מה אני אעשה שם כל כך הרבה זמן...תבואי, שלא יהיה לי
כזה משעמם..." הוא חייך: "בבקשה..."
התחלתי לחשוב על זה שהוא בטח רוצה שאני אבוא רק כי הוא מאוהב
בי ולא ידעתי אם להתעצבן על זה או לקחת את זה בתור מחמאה...
בסוף הסכמתי ואחרי כמה שעות כבר הייתי בים יושבת ומסתכלת על
האש בידיעה שאור מסתכל עלי.
הים גרם לי להרגיש רע. וזה מוזר, בדרך כלל אנשים אוהבים את הים
אבל אותי הוא מפחיד...בייחוד בלילה..כי הוא כזה אפל ועמוק ולא
ידוע...ואני גם לא אוהבת דגים, אלא אם כן הם בטלויזיה או
בתמונה...ומאז היום בבוקר אני גם לא אוהבת דגים שמצוירים על
חלונות...
"לי..."
"כן?"
"בא לך לבוא לסיבוב רגע?"
לא עניתי, פשוט קמתי והוא קם אחרי, והלכתי והוא הלך אחרי, ואני
הובלתי את הדרך. רציתי מקום מואר כי גם ככה פחדתי מהים ולא
הייתי צריכה להיות באפלה...אחרי כמה מטרים עצרתי והתיישבתי על
סלע ענקי שהיה בו מספיק מקום גם לי וגם לאור.
הייתה שתיקה שנמשכה עוד מהדרך לשם וכנראה שזה הפריע לאור שנראה
לחוץ במקצת כי נושא השיחה שהתחיל הוא די בנאלי.
"ראית איך ג'ו נכנס למים ערום?!" הוא שאל בנימה מופתעת מעצמו.
"כן..וכל השאר, רצו אחריו, כמו מפגרים...ובעצם למה כמו?!"
"זה...דווקא היה מצחיק כזה..." הוא היסס, כאילו שהוא מפחד
להגיד לי משהו שאני לא מסכימה איתו.
כן...אני מניחה שאיכשהו זה היה מצחיק..."
"את יודעת..." הוא התחיל בלחישה ונשם נשימה ארוכה, "כל הסיבוב
הזה הוא רק תירוץ לומר כמה דברים, ונראה לי שזה הזמן המתאים.
זה בסדר מצידך?"
אלפי מחשבות רצו לי בראש באותו רגע.
מה הוא רוצה להגיד לי?!
שהוא מאוהב בי?!
ואם כן..מה אני אגיד לו?!
שאני רוצה להיות איתו?! שלא?! שייתן לי לחשוב על זה?!
ואם זה לא זה...אז מה זה כבר יכול להיות לעזאזל?!
ולמה זה כל כך משנה לי?!
יש לי משהו אליו?!
לא...אני סתם נסחפתי במחשבות...
אבל אולי נסחפתי למשהו נכון שפשוט חיכה בשקט שייסחפו אליו...
אוף!!למה הוא עושה לי את זה?! ולמה פה...למה בים?! גם ככה אני
מרגישה רע ויש לי חול לח ומטריד בכל הגוף!
ברור שאת כל המחשבות האלה חשבתי בשתי שניות ואז מיד אמרתי "כן,
ברור שזה בסדר מצידי" וגם גיחכתי קצת.
"טוב...אז אני רוצה לבקש סליחה מראש, ותבטיחי לי שהשיחה הזו לא
תהרוס שום דבר לא משנה על מהי!"
"אני מבטיחה!" באותו רגע כבר ממש התחלתי להילחץ, נראה לי שממש
הזעתי...
"אז ככה...האמת היא שאני לא ממש יודע איך לפתוח את השיחה הזו.
למרות שכבר חשבתי עליה לפחות מיליון פעמים...וכל פעם עלו לי
מיליון דרכים חדשות לפתוח אותה אבל כרגע שום דבר לא נראה לי
באמת באמת מתאים, אז אני פשוט אשאל אותך שאלה."
"אוקי" אמאל'ה!!
"יש סיכוי, שאולי במקרה במקרה, את תתני לי לעשות איזה משהו,
שאני רוצה לעשות כבר הרבה מאד זמן, בלי לשאול שאלות או שום
דבר, פשוט נעבור על זה כרגיל, יש כזה סיכוי??" הוא שאל, והמבט
שלו...אוי המבט שלו היה מהופנט, הוא היה קפוא, ורק העיניים שלו
בהקו משום מה.
ועכשיו הייתי צריכה להחליט, כי זה מאד נשמע כאילו שהוא עומד
לנשק אותי ואני ממש לא רציתי להתנשק בים, ועוד איתו, לא כי לא
רציתי לנשק אותו(זה בסדר, המחשבה הזו הפתיעה גם אותי) פשוט כי
רציתי שאם כבר אני אתנשק איתו אז שזה יהיה במקום שלא גורם לי
להרגיש רע! שהנשיקה תהיה משהו טוב ולא משהו רע ומלא חול לח
ומטריד שנדבק לי לגוף...
"טוב...תעשה את זה" עניתי ככה פשוט כי נמאס לי להתנגד, אני לא
יודעת למה...
היה שקט ביננו, ולא אהבתי את זה, הוא התקרב אלי, אבל לא יותר
מדי, הוא תמיד שמר על מרחק משום מה, ואז הוא הושיט לי את ידו,
ונתתי לו אותה, והוא עזר לי לקום, וקמנו ועמדנו אחד מול השני,
כמעט נוגעים אבל רק כמעט, ואז, הוא חיבק אותי, כל כך חזק, וכמו
שתמיד רציתי שיחבקו אותי, חיבוק שנותן הרגשה של אושר, כזה אושר
שאפשר לקבל רק כשמחבקים אותך באמת, ולא רציתי שהחיבוק ייגמר
לעולם, ואז הוא התחיל להגיד: "לי...מחר מוקדם בבוקר, אני עוזב,
לחו"ל, לתמיד...ורק רציתי לחבק אותך פעם אחת, פעם אחת, לפני
שאני עוזב אותך, כי לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי מחבק
אותך, כי אני אוהב אותך, מתמיד, וזהו, נראה לי" היה מספיק מואר
כדי שאוכל לראות עד כמה נבוך הוא היה, ובטח היה מספיק מואר כדי
שיוכל לראות שאני בוכה.
"למה אמרת לי רק עכשיו?" שאלתי בבכי.
"כי זה מפחיד"
"מה מפחיד? לומר לי שאתה נוסע או לומר לי שאתה אוהב אותי?"
"שניהם, כי שניהם מסוגלים להביא כל כך הרבה כאב...ואני לא אוהב
כאב"
"אני מבינה" ובאמת הבנתי, אבל לא אהבתי את מה ששמעתי.
"אז מה..בגלל שפחדת לא השגת כלום בעצם, זה לא נראה לך מגוחך?!
אתה לא חושב שהחיים שלך יתבזבזו אם תמשיך לפחד?! יכלנו להיות
ביחד עד עכשיו..."
"אז למה את לא עשית כלום בקשר לזה?! זה לא שלא ידעת שאני רוצה
אותך, כולם יודעים, זה ברור, וגם אני יודע את זה שזה ברור"
"אף פעם לא חשבתי בכיוון של להיות איתך"
"למה?"
"כי לא רציתי לחשוב על זה"
"למה?"
"כי פחדתי" השתתקתי.
אני לא מרוצה. צריכה להשתנות. מבולבלת. ועומדת מולו. ליד הים.
ומרגישה רע מכל כך הרבה סיבות...
הים...תמיד גורם לי להרגיש רע...אולי כי הוא כל כך אפל
ומסתורי, וכי אני לא יודעת מה יש בו באמת, במיוחד כשהוא חשוך,
והוא נראה כל כך מפחיד בלילה...
הים הוא כמו הנפש שלי.
תמיד גורמת לי להרגיש רע, ואני אף פעם לא רוצה להכנס פנימה כי
מי יודע מה יש שם...ובלילה...זה הכי גרוע, כי בלילה חושבים...

"אז גם את פוחדת?"
"מסתבר שכן, ואפילו מאד"
"אני צריך ללכת...ההורים שלי כבר פה, מחכים לי..."
הסתכלתי לו בעיניים, חצי בוכה חצי בוחנת אותו.
"ויש לי רק עוד שאלה אחת..."
"אז תשאל"
"את אוהבת אותי?"
"אני לא יכולה לענות לך...אולי יום אחד...ניפגש בים בלילה
מרצוני, ואז, אם זה באמת יהיה מרצוני, אני בטוח אוכל לענות
לך..."
"את יודעת שאת לא יכולה לחיות את החיים בלי להיכנס לתוך הים?!"

"זה לא נכון!"
"ים זה לא רק ים...להתראות לי"
"להתראות אור"