נינה פוקחת את עיניה אל תוך חדרה הקריר. קרני אור יחידות
נשברות על תריסים חצי-מוגפים. היא מפהקת ועוצמת עיניה שוב, חצי
מאושרת. נינה מתהפכת לצידה השני, בחזרה לזרועות החושך המלטפות,
המנחמות, אך דבר מה חסר לה בתוך החשיכה העמומה הזאת. המיטה
שלידה ריקה, השמיכה מוסטת. במקום בו הונח ראשו של אהובה עד
לפני שעות אחדות, כשעזב באישון לילה, עדיין פעור מין בור.
נינה מושכת את עצמה מהמיטה, רטט קל עובר בשפתיה. נכנסת אל מתחת
לזרם המים החמים, רוחצת עצמה מזיעה קרה מתחת לפוך, ממגע גופו
של אהובה בליל אמש. היא יוצאת מקיפאונה כפרי רווי מתיקות,
המבשיל מתוך קיפאון אכזרי אל שמש חמה מידי, מרקיבה.
היא מחייכת חיוך חלול ומזויף, מנסה להדחיק עוד געגוע, עוד
חרדה. לובשת לגופה שמלה-וילון פרחונית, עושה את דרכה למטבח
הקטן שבקצה הדירה. מכינה קפה די חזק. תוך כדי לגימה היא מחליטה
שלא תלך לעבודה היום. חוזרת לחדר השינה, מחפשת נחמה ישנה באותם
קירות לבנים עירומים. נינה מתחפרת בשמיכתה, כשעיניה נחות על
השעון שלו, מונח יתום על השידה. דמעות מתחילות לפלס דרכן במורד
לחייה.


גלי מתעוררת אל תוך עוד בוקר שחור. גם כשעיניה כבר פקוחות, לא
מרפה ממנה אותו סיוט צורב. פני בעלה ניבטות אליה מצידה השני של
המיטה. גם ביושנו היא מפוחדת. קמה בזריזות ובשקט מופתי ממיטתה,
לא להעירו, לא להטריד מנוחתו. נעמדת מול מראת המקלחת, מלטפת
באצבעות רועדות עין נפוחה, שפה שסועה. לא נותנת לדמעות לחמוק.
הוא לא רוצה שהיא תבכה, הוא אומר. "סליחה גלי אני מצטער לא
התכוונתי לפגוע בך אל תבכי את יודעת שאני לא אוהב שאת בוכה
סליחה גלי סליחה לא התכוונתי להכאיב תני לי לחבק אותך למה את
לא נותנת לי לגעת בך בואי גלי הו חיבקתי חזק מידי סליחה זה כאב
כשנגעתי לך בבטן אבל התינוק בסדר נכון אני מצטער גלי בבקשה אל
תפני לי את הגב גלי אל תלכי ממני תסתכלי לי בעיניים כשאני מדבר
איתך גלי!!!" לובשת ג'ינס ישן, דוחפת כמה מטבעות אל תוך הכיס,
תיק, עוד חולצה, להשאיר מכתב? לא, אין עוד זמן. יוצאת מהבית
בשתיקה וסוגרת את הדלת מאחוריה, בשקט תהומי. שלא יתעורר.


כבר שעות מאיה צורחת בחדר החשוך. איש לא שומע, כל השאר אוכלים
ארוחת בוקר. סביר להניח שגם אם הם היו במחלקה, היו אוטמים את
אוזניהם אליה. הנה הבוקר עולה, קרני שמש מנסות להסתנן דרך
החלון, אך צעקותיה של מאיה מבריחות אותן למקום אחר. צעדים
נשמעים המסדרון, הדלת נפתחת, אור פתאומי שוטף את מאיה, ועובר
דרכה, צובע את החדר בשלל צבעים, כמו מנסרה. הצרחות מתחלפות
בנשימות כבדות ומואצות. שחררי לי את הידיים, היא מבקשת. את
מבטיחה שלא תכי אותי? את מבטיחה להיות טובה, מאיה? מהנהנת.
האחות מתירה את הרצועה של הזרוע השמאלית, בוקר טוב מאיה. מאיה
מנסה לחבוט בראשה של האחות, פוגעת בקושי, שולחת ציפורניה ללחי.
אבטחה! מאיה שוב פורצת בצעקותיה מקפיאות הדם. אחות אחרת באה,
אחריה שומר, קושרים את מאיה בחזרה. החדשה תופסת בזרועה של
מאיה, מחדירה מחט. הרגעי מאיה, הרגעי. תנשמי. לילה טוב, מאיה.


הבוקר עולה, תופס מקומו של לילה לבן נוסף. לילה שלם שכבת על
צידך, מנסה לשחזר את המגע שלו. את המגע שלו כשהתערבב
באצבעותייך ובשיערך, כשהעביר אצבעות דורסניות מתחת לחולצה,
כשנגע וחיבק ועטף, נתן לך להיכנס אל בין כתליו החשוכים, למנוחת
לילה רגעית שנמתחה על פני נצח שלם. אך הזיכרון הולך ומתפוגג,
ואת כבר לא יכולה לזכור את המגע הרך שלו. מגעו של המוות. איך
תעשי את זה? אינך יודעת. קמה ממיטתך, סחרחורת בוקר רגילה.
ממשיכה להלך כסהרורית בבית הריק, מצחצחת שיניים, שותה תה חם.
קמה, פותחת את ארון התרופות, סופרת קופסאות קטנות, 1 2 3...
אבל זאת כמעט ריקה, ובזאת יש רק ויטמינים. מה אוכל לעשות
בקופסא וחצי? ניגשת לחלון, מלכסנת עיניה כנגד השמש המסנוורת.
מכריחה עצמה להתרגל לאור, ומרגישה אותו חזק כל כך. הוא יותר
חזק ממנה כשהיא נותנת לו להיות, הוא מתגבר עליה. הוא מציף לה
את העיניים וסוגר עליה מכל עבר. הוא כמו חיים ומוות. כמו רעל.
מגיפה את כל התריסים, פרט לזה שפונה לכיוון השמש במזרח. יושבת
על אדן החלון, מתחילה לכתוב מילים לא ברורות בידיים רועדות.
אני לא יכולה לכתוב, אני לא יכולה לקרוא... רק אור שמש נשאר
לי, ומזכרות עדינות של אחיזת המוות החזקה בקרסולי. את מחליטה
לא להשאיר מכתב, את מטפסת אל החלון, מנסה ללכוד קרן בוהקת
בציפורנייך, אך היא חומקת. את רודפת אחריה, מטה, מטה, אל אדמה
חרוכה.


נוגה מביטה באישה המכורבלת לידה, קרני השמש בוהקות על פניה
במין שובבות מאולצת. נוגה מאושרת לשכב כאן לצידה, לחבק אותה
כשהיא רוצה, ולנשק אותה, ולאהוב אותה. קמה אל תוך קרני שמש
זרות, שהופיעו היום לראשונה מאז החל הסתיו. צועדת בעייפות אל
הסלון, ומסיטה את הוילונות הכבדים. שמש נשפכת על עיקולי גופה.
נוגה רוחצת עצמה, ואז לובשת בגדים מליל אמש. היא שומעת את
הדוור עובר. היא יוצאת מהבית, אל אותו רחוב מכוסה שלכת אדומה
וצהובה, ריח של אחרי הגשם, ושמש בוערת אלפי נשימות קטועות,
ויריעות אין-סופיות של צללים נמתחות מעל הראש, אך השמש ממשיכה
לנגוס בקצות האצבעות. מכתב מוטל בתיבה.
עוד אחד מאותם מכתבים של אמא שלה. שנתיים הן לא מדברות כבר, אך
מספר פעמים בשנה, אמא של נוגה שולחת לה מכתב שמזכיר לה כמה
טעתה בבחירתה, כמה אלוהים יעניש אותה בגיהנום אליו היא שייכת,
אני רוצה שתחזרי הביתה נוגה'לה. תעזבי אותה ותחזרי הביתה.
דוחפת את המכתב החמישי אל מאחורי צנצנת הסוכר. דמות תשושה
יוצאת מהחדר החשוך, עם אור בעיניים. בוקר טוב, לוחשת נוגה. קרה
משהו? לא, לא. הכל בסדר עכשיו. היא מחבקת אותה, ומנשקת,
ואוהבת.




29-30.4.2003