[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עודד דויטש
/
ביקור אצל אבא מת

"אבא נפטר היום בבוקר"

במילים אלה קיבלה אימי את פני, כאשר ירדתי מההסעה שהחזירה אותי
מבית הספר.האמת היא שחשדתי בכך כאשר ראיתי אותה ממתינה לי
בקוצר רוח בתחנה ליד הבית. בעצם ראיתי את השלטים הפזורים במושב
המכריזים ללא קול על מותו של אבי.
שלטים בסגנון "נפלה עטרת ראשנו" ו"ברוך דיין האמת", לילד בן 9
קשה להבין מי זה אותו דיין האמת שהשלטים השחורים-לבנים בירכו
אותו ולמה הוא כזה מבורך אם הוא לקח לי את אבא. אבל אותם שלטים
כאילו חלפו לידי למרות ששאר הילדים יושבי ההסעה לא הפסיקו
להתלחש בינהם, כנראה לעניין אותם שלטים, ולא הפסיקו לנעוץ
מבטים. בי.

"אבא נפטר היום בבוקר"

אמא תמיד שיתפה אותי בדברים חשובים מאז שגילו אצל אבא סרטן.
דברים כגון שינוי פני הבית, מה לאכול לארוחת ערב, או אם כדאי
לנסוע את הדודה בקיבוץ לשבת. בשבת שהיתה ככלא סגור בתוך גבולות
המושב, מבית הכנסת, לפעולת שבת בתנועה, וחזרה הביתה. הקיבוץ
נראה תמיד פתוח וחופשי שאפילו אפשר היה לאכול חמץ בפסח!

"אבא נפטר היום בבוקר"

נכנסתי הביתה ואין-ספור אנשים גדשו אותו.
כמובן שהכרתי כמעט את כולם, החל מרב המושב, עם הזקן הארוך
והמאפיר, גבאי בית הכנסת שלא עמד לרגע אחד ומזג שתיה לכל מי
שרק לא ביקש, המורה מבית הספר כבר הספיקה להגיע, סבתא שישבה
ובכתה כמו שרק סבתות יכולות, ואפילו המדריכה החמודה של השבט
שלי רק חיבקה אותי ובכתה וקראה לי כל הזמן 'חמוד' ו'מסכן שלי'.
הסתובבו שם גם כל מני חיילים, לבושי מדים ירוקים, בטח חברים של
אבא מהצבא שלו, שגם הם ניסו לחבק אותי כל הזמן.
חיפשתי את אחי ואחותי. אמא אמרה אחי ישן, כי הוא בדיוק חזר
מהגן, ואחותי הפעוטה ישבה בלול ובכתה, כמו שרק אחיות קטנות
יכולות.

לא רציתי לעזוב את אמא, פחדתי מכל האנשים סביבי, ותפסתי לא את
היד בחזקה. מיכל המדריכה ניסתה לקחת אותי לחדר ולנסות להרגיע
אותי, לפחות זה מה שהיא אמרה לאמא. אבל אני לא רציתי לעזוב
אותה.
יותר מאוחר התחלתי גם אני לבכות, לא הייתי עצוב או משהו, פשוט
כי כולם סביבי בכו. לא נראה לי שהבנתי שאבא באמת מת. ההבנה
הזאת מעולם לא נחתה עלי, לפחות לא בשנים הראשונות.



יומיים לאחר מכן נסענו לקצה המושב. אל בית הקברות. אל טקס
הלוויה.
המוני אנשים לא הכרתי באו אלי, חלקם לחצו לי את היד, חלקם
נישקו אותי על לחיי וחלקם חיבקו, חיבוקים חזקים שאפילו כאבו
לי.שלוש יריות נשמעו באויר ואני התחלתי לבכות, מהרעש המפחיד.
מישהו מאחורי העיר 'שלא כדאי שהילדים יראו את אבא מוכנס אל תוך
הקבר' ושלוש שניות לאחר מכן הייתי בפאתי בית הקברות מורחק
מכולם, עם חיילת חמודה שכל הזמן שאלה אותי על הלימודים בבית
הספר, על החברים שלי, ועל משחקים שאני אוהב לשחק. הייתי עייף.
אפילו עייף מאוד ורציתי רק ללכת הבית לישון, לקום בבוקר ולקבל
נשיקת בוקר טוב רעשנית על הלחי מאבא.



שבוע שלם קמתי בחמש בבוקר. כל בוקר.יחד עם הדוד הזקן. הולכים
לבית הכנסת לאמירת קדיש. שם הסבירו לי כל הזקנים שזו תפילה
לדיין האמת. זה שלקח לי את אבא. כדי שישמור עליו.
אמרו לי שאבא עכשיו בשמים. מלאך. ואני התעקשתי שאבא בבית
הקברות. בתוך האדמה. זה לא עזר, לא הצלחתי לשכנע אף אחד.
אפילו שאחרי כמה שבועות הלכנו לבקר את אבא בבית החדש שלו.
אמא אמרה שכל פעם שאני מתגעגע אז כל מה שאני צריך לעשות זה
לחשוב עליו והוא יהיה שם. ואם אני באמת רוצה להרגיש קרוב אליו
אז אני יכול לבוא לחלקת הקבר ואז הוא ישמע אותי טוב יותר.

במשך כמה שבועות זה מה שעשיתי. הייתי חוזר מבית הספר, אוכל
משהו ורץ לבקר את אבא. אבל הוא אף פעם לא ענה לי.
אמא ניסתה לשכנע אותי להפסיק את ביקורי בבית הקברות. כנראה
בהשפעת סבתא שגרה לידנו 'זה לא בריא לילד' אמרה לא פעם. אבל
אני המשכתי בביקורי. אבל אלה הלכו והתמעטו, עד שלאחר שנה כבר
לא ביקרתי יותר. אמא וסבתא נרגעו, והמשיכו לומר לי שהוא שם
בשמיים. שומר עלי וחושב עלי.



לילה אחד. בחלום הוא בא. לבוש מדים. מדי צבא.
יכלתי להריח את ריח משחת הנעליים שלו.
אבל הוא היה עצוב.
רצתי אליו. חיבקתי אותו ובכיתי. והוא בכה איתי.
"למה אתה כבר לא בא לבקר אותי יותר?" שאל, עצוב.
עניתי מתוך הדמעות שאני רק מבקר אבן שיש לבנה שבמקרה השם שלו
רשום עליה.
"אבל למה אתה אף פעם לא נכנס לבקר?"
"לבקר?!?
אתה שם למעלה,בשמיים, קרוב למישהו שקוראים לו 'דיין של האמת'"
הוא צחק.
"לא" הוא אמרתי לי בקול רך "אני עוד כאן, עוד לא העבירו אותי
למעלה
יש לי עוד כמה עניינים לסדר כאן, לדאוג לכם ולעוד כמה אנשים.
כל מה שאתה צריך לעשות זה לדפוק על המצבה ואני כבר אפתח
לך..."
באותו הרגע מצאתי את עצמי שוכב במיטתי, ער לגמרי, עם ניחוח
קלוש של משחת נעליים באוויר.

זינקתי מהמיטה והתלבשתי במהירות. לאחר שנעלתי את מגפי והתכנסתי
במעיל הדובון שלי טוב טוב פתחתי חרישית את דלת הכניסה לבית
וחמקתי החוצה. גשם חזק ירד בחוץ, אמצע הלילה.
אבל אני רציתי רק להגיע לבית הקברות. אל אבא שלי.
גמעתי את שלושת הקילומטרים המפרידים בין ביתו הישן של אבא לזה
החדש, טיפסתי על שער המגרש הרטוב וכמעט שנפלתי ממנו, והנה הקבר
של אבא. מצבת שיש לבנה ושמו רשום עליה באותיות זהובות. והנה גם
סמל הצבא. הצבא של אבא.

ברק האיר את השמיים, מסנוור, ולאחריו חברו הרעם השמיע את קולו
מתפצל לאין-ספור רעמים נוספים. הגשם התחזק ואני רטוב עד לשד
עצמותי החילותי דופק על מצבת השיש המכסה את אבא.
דבר לא זז.
ואני. ילד קטן, רטוב ומבוהל, נזכרתי בדבריו של אבי מלפני מספר
שנים כאשר רק לימד אותי את תורת הנימוסים של דפיקה בדלת. קמצתי
את אגרופי, השארתי רק את האצבע המורה מעט בחוץ ונקשתי. כמו על
דלת.
וכך הנקישה באמת נשמעה. כאילו דלת עץ עמדה או יותר נכון, שכבה
במקום.

המצבה הלבנה התרוממה וחשפה גרם מדרגות מואר וחמים. גשם חדר מעט
פנימה והרטיב את אבא, שעמד לו בראש הגרם, מחייך ומזמין אותי
להיכנס.
זינקתי עליו בחיבוקים. שנה וחצי עברו מאז והוא נפטר.
הוא לקח אותי למטה לחדרו החדש והנה הוא ממש כמו החדש לו ושל
אמא בבית.
הוא כיבד אותי בספל שוקו חם ובעוגיות שוקולד מתוקות וסמיכות,
לא לפני שהפשיט אותי ממעיל הדובון וכיסה אותי בשמיכת צמר, כמו
זאת שהיינו יושבי מתחתייה בלילות החורף הגשומים כאשר הוא היה
עוד בין החיים.
דיברנו שעות. על המשפחה, על בית הספר וגם על ריקי הכלבה
שהמליטה לפני כמה ימים 5 גורים חמודים.

לפתע הוא הזדקף ואמר שאני צריך לחזור הביתה כי עוד מעט כבר
בוקר ואמא יכולה לדאוג אם היא תקום ותגלה שאני איננו.
לא רציתי לעזוב. הרגשתי שאני שוב בבית, שוב איתו. אך הוא התעקש
ואמר שאני תמיד מוזמן לבקר. אחרי הכל - זה גם הבית שלי.
וכך טיפסתי במעלה המדרגות אל בוקר חורפי וגשום. נפרדתי ממנו
לשלום בדמעות וחיבוקים וצעדתי לעבר הבית.

כאשר נכנסתי הביתה ראיתי את אמא עומדת במרכז המטבח עם טלפון
בידה ועיניים אדומות ומבוהלות שנרגעו רק לאחר שהם נחו עלי.
היא חיבקה אותי בכוח ודרשה לדעת לאן נעלמתי. כשניסיתי להסביר
לה שבסך הכל הלכתי לשתות שוקו עם אבא היא הסתכלה עלי במבט
משונה, לא מבין.
לא עזרו לי כל הנסיונות להסביר שאבא גר בבית הקברות כי הוא
עדיין לא עבר לשמיים. היא השביעה אותי שלא אשוב להעלם כך באמצע
הלילה. הבטחתי. ומה כבר נותר לי לעשות? אני ילד בן עשר וחצי.
וכשאמא אומרת להבטיח אז מבטיחים.

מאותו יום ואילך ביקרתי אצל אבא כמעט מידי יום. מעדכן אותו
בהלכי המושב והוא בקורות בני משפחתי שפגש, סבא שנפטר שלוש שנים
לפניו, דודים ודודות שהלכו לעולמם לפני שנים רבות ועוד.

יום אחד אמר לי, בעודנו שותים שוקו קר, זה היה ביום שרבי
ביותר, שעוד מספר ימים הוא עוזב, נקרא למעלה, זקוקים לו שם.
"אבל אני צריך אותך פה!" צעקתי, "מה איתי???"
"אתה חייב לעזור לאמא," אמר "אתה כבר ילד גדול".
בכיתי וצעקתי אליו שאני לא מוכן שהוא יעזוב שוב.
"אני לא רוצה לעזוב אבל אין לי ברירה, צריכים אותי"
רצתי משם בדמעות. אפילו לא אמרתי שלום.
ובמשך כמה ימים לא שבתי לבקרו. כעסתי. כעסתי שהוא שוב עוזב
אותי לבד. אמנם היו גם את אמא, את אחי ואחותי וגדלו בינתיים
ואת סבתא אבל אבא יש רק אחד.

לילה אחד שבתי לבית הקברות. אכול געגועים. ונקשתי על מצבתו.
לא נשמע כל צליל למעט נקישה על אבן קשה.
נקשתי שוב.
כלום.

לפתע הבחנתי בפתק תחוב בין הצמחים והפרחים כמכסים את הקבר.
פרשתי את הפתק וקראתי...

עודדי שלי, אני עוזב ולא היתה לי הזדמנות להיפרד ולומר שלום.
אני שם למעלה, זקוקים לי, אבל אני תמיד אהיה איתך במחשבות
ובחלומות.
                                               אוהב
                                               אבא


הרמתי את עיניי הדומעות השמיימה.

כוכב נופל חתך את השמיים זרועי הכוכבים.

שלום לך אבא שלי.

           
מוקדש לאבי, שרגא דויטש ז"ל, שהלך לבלי לשוב באביב 1987

http://stage.co.il/Stories/263205#







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה שחתני בר
מצוות מחפשים זה
זיון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/03 3:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודד דויטש

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה