[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיילי גלבר
/
איילה שלי

מה אפשר לומר על ילדה שמתה? שהיתה נחמדה? שהיתה יפה? שאהבה את
כל העולם ושכל אחד היה בשבילה מישהו ומשהו? שהיתה מיוחדת,
שונה? שהיתה מצטיינת בכל התחומים, ידעה הכל, חכמה יותר מכל מי
שאי פעם הכרתי? שהיתה היחידה שהיה לה מספיק אומץ ללכת לסרט עם
בן בתקופה בה כל אחד נשמר להיות לבדו או אי שם בתוככי קבוצה
ענקית שהכילה לפחות 20 איש? שהיתה החברה הטובה ביותר שלי?
שאהבה אותי? שאהבתי אותה?
מה בכלל הטעם להעלות כל זאת, אם היא לא כאן לשמוע?

זה היה יום קיץ, כשהכרתי אותה. אחד מאותם ימים חמים באוגוסט,
שאין מה לעשות חוץ מללכת לים עם עוד כמה חברים, ולהסתכל על
הבנות השורצות שם באלפים, המוכנות להפגין את גופן העטוי בשלוש
פיסות בד קטנטנות כדי לפגוש במבט מעריץ של איזה נער מזדמן
בסביבה. עיניי כבר היו עייפות מלראות גופות כאלו סביב. היה זה
נדיר למצוא בחורה מיוחדת, לכן אני זוכר היטב את הרגע בו צץ מול
עיניי גוף משגע, עטוי בגד ים כחול, וקולו של ידידי מצד אחד:
"וואו, איזו פצצה!"

אני יודע שהרמתי את עיניי להביט בפניה מיד לאחר קריאתו הזו,
אולם לא הייתי מסוגל לומר מתי הורדתי את עיניי ממנה. עיניה
תכולות בהירות, צבען עמוק ושלוו, ושערה השחור, שהיווה מסגרת כה
יפה, וכה עדינה לפניה, אותם לא יכולתי לתאר. איך אפשר לתאר את
כליל היופי?

ראיתי אותה מתרחקת ממני ומתיישבת באצילות בתוך קבוצת בנות
מגחכת. במאמצי לתהות היכן בדיוק היא,לאן נעלמה ברגע שהתקבצה עם
חברותיה, זיהיתי את פרצופה הצחקני של אחותי הקטנה ממני בשנה,
ועינינו נפגשו בתמהון. במאמצים כבירים להסוות את תנועתי סימנתי
לה חד משמעית שתבוא אליי, שאני רוצה לדבר איתה. לאחר כמה דקות
נוספות של צחקוקים עם חברותיה, קמה ממושבה, מפגינה לעברי ולעבר
חבריי את בגד הים הירוק זוהר החדש שאמא קנתה לה. עיניי היו
נעוצות בעיניה. הרי לא בשבילי היתה כל ההפגנה הנ"ל. עיניה היו
נעוצות בחברי, גדי. לא הייתי מופתע. גדי היה בא אלינו הרבה,
לרוב להזמנותיי שלי לארוחת צהריים או ערב, או סתם כך ללמוד או
לדבר על בנות.
צעדיה לכוון בו ישבנו, גדי ואני, היו איטיים ומהוססים, לקול
צחקוקים וגיחוכים מצד חברותיה שנשארו הרחק אי שם באופק
מחשבותיה, כשעיניה נעוצות בחול על הקרקע ובאצבעותיה המשתלבות
בו. לבסוף הגיעה אלינו, והתישבה למולי. לאחר רמז קל, קם גדי
בנינוחות והתיישב רחוק יותר מאיתנו, מאפשר לנו לשוחח.

"גילת," פניתי אליה בשקט. "מי זאת החברה שלך שצעדה כאן לפני
כמה דקות עם בגד ים כחול?" שאלתי בתמימות מעושה, מגיע הישר
לנקודה שעניינה אותי.
"אהה, איילה." ענתה זו. "למה?" הרצינה לפתע ושאלה בחשד.
"גילת, אני עומד לעשות איתך את העיסקה של חייך." טענתי לפניה,
מתעלם משאלתה החשדנית.
"אה, כן? בוא נשמע."
"את תביאי לפה את איילה זו, ותציגי אותה בפניי, ואז אני אציג
אותך, רשמית, לגדי." אמרתי. פניה סמקו.
"מאיפה בכלל בא לך הרעיון שאני רוצה להכיר את גדי זה שלך?"
שאלה בתמימות.
"מאיפה בכלל בא לך הרעיון שאני רוצה להכיר את גדי זה שלך?"
חזרתי אחריה, מחקה את קולה. "נו, באמת, גילת, הרי תמיד כשבא
אלינו הצטחקת ורצת לחדרך, להתלבש במיטב בגדייך, תמיד תקעת בו
עיניים, ואת שואלת מאיפה בא לי הרעיון? הרי כשבאת לכן יכולת
ללבוש חולצה ולבוא במהירות, אבל לא, את באת רק בבגד ים, להפגין
את גופך לראווה, וצעדייך מהוססים כאילו..."
"אבנר!" קטעה אותי, פניה אדומות כשלהבת.
"אז... עשינו עסק?" שאלתי אותה.
"עשינו." ענתה. "מתי?"
"עכשיו, אלא מתי?" עניתי לשאלתה, והיא קמה על רגליה, שולחת מבט
מהוסס אליי ואל גדי, שהתרומם כדי לחזור לשבת לידי, ופונה בחזרה
אל קבוצת חברותיה המצחקקות. בהגיעה לשם התיישבה ליד איילה
וחיכתה... וחיכתה... וחיכתה. תהיתי אם פתאום פג בה האומץ
להיפגש עם גדי, באופן רשמי, להראות לו בצורה כלשהי שהיא
מעוניינת בו, אך לפתע ראיתי אותה ואת כחולת העיניים - איילה,
קמות ופוסעות לעברנו ומתיישבות מולי ומול גדי. כן, כן, איילה
למולי. השתררה דממה רועמת. אפילו קבוצת הבנות הצחקניות שליהגה
בלי הפסק קודם, השתתקה עכשיו. נדמה היה לי משום מה שכל החוף
מביט בנו. התחלתי להציג את כולם.
"גדי, אתה מכיר את אחותי, גילת, וזו..." עצרתי והבטתי במעמקי
התכול שבעיניה.
"איילה." ענתה בקול שקט.
"איילה." חזרתי על דבריה. "ואני אבנר" הצגתי את עצמי בראותי
שאף אחד לא מתכוון לעשות זאת.
כך נפגשנו.

הימים חלפו ואיילה ואני אהבנו להיות יחד. לפעמים היינו סתם
יושבים על ספסל מול הים ומסתכלים בגלים הנושקים לחוף, ואז
מביטים זה בזו ומתנשקים, ולפעמים היינו יושבים בבית קפה קטן,
שותים כוס גדולה של שוקו חם או משקה קר כלשהו, ומדברים על כל
נושא שעולה בדעתנו. לא היה דבר בעולם שלא היתה לאיילה דעה
עליו, ולא משנה אם קיבלתי את דעתה או התנגדתי לה בתחילה, תמיד
הצליחה לשכנע אותי לראות את האמת והצדק מאחרי דבריה, רק שלא
תמיד היתה זו התמונה המלאה. עם איילה הרגשתי שאני אדם אחר,
פתוח יותר, חופשי יותר, אהוב ומאוהב.
איילה עברה ללמוד בבית הספר בו למדתי, זמן קצר לאחר שנפגשנו.
היינו יושבים זה לצד זו בשיעורים, מחזיקים יד אחת וכותבים ביד
השניה.
לאט לאט החלה איילה להעדר משיעורים בבקרים. היתה מגיעה במשך
היום וטוענת שקמה מאוחר בבוקר. לא הסבירה לי למה, רק טענה שזה
לא חשוב. אז פיספסה שיעור אחד, אז מה? היא תמיד תוכל להשלים
מאוחר יותר, אמרה. עם הזמן הפסקתי לייחס חשיבות רבה כל כך
לאיחוריה. חשבתי שאולי יש בעיות בבית, והיא לא רוצה לספר לי
עליהן. אבל כשהחלו איחוריה להיות תכופים יותר ויותר, ולמשכי
זמן ארוכים יותר, התחלתי לדאוג. פחדתי שיום אחד לא תגיע יותר
לבית הספר, לא אראה אותה יותר, ואז, מה אעשה? מה אעשה ללא
איילה שלי?
שאלתי אותה מה קרה, והיא נפנפה אותי ממנה בתשובה כועסת. משראתה
שנפגעתי מתשובתה הרגיעה אותי, אמרה שזה שום דבר, קצת בעיות
בבית, אבל לא משהו שלא תוכל להתמודד איתו. רציתי לעזור, או
לפחות לנסות, אבל היא טענה שזה לא רציני, אולי תפסיד כמה ימי
לימודים, אבל בסופו של דבר, הכל יסתדר.

הרגשתי שמשהו לא בסדר. איילה לא היתה מנפנפת אותי מעליה בשעת
צרה, אלא אם כן פחדה לפגוע בי, אבל שום דבר לא יכול לפגוע בי
יותר, מאשר שלא אוכל לעזור לה ואצטרך לראות בסבלה מרחוק.
הרגשתי שעלי לגלות מה הסיבה שגורמת לה להיות מתוחה ועצבנית כל
כך, ומדוע היא מאחרת בבקרים, אפילו אם יהיה עלי לגלות סודות
משפחתיים שלא רצתה שאגלה. ידעתי שעליי לעזור לה בכל צורה
אפשרית.

התחלתי לעקוב אחריה. הייתי קם מוקדם בבוקר ועוקב אחריה. במשך
מספר ימים לא גיליתי שום דבר. בבוקר היתה הולכת לבית הספר,
ומיד אחר כך חוזרת הביתה. אך בוקר אחד יצא לי לעקוב אחריה עד
לבית החולים. היא נכנסה לשם בצעד בוטח, מברכת את האחיות לבוקר
טוב בקול עליז ושמח כאילו הכירה אותן זמן ממושך, וממשיכה ללכת,
מבטי האחיות עוקבים אחריה בפנים נכאות במידת מה. הרגשתי צביטה
עזה בלבי, ידעתי שמשהו רציני עם איילה לא בסדר, ולא ידעתי מה
אוכל לעשות. חזרתי אל ביתה של איילה, וניגשתי לשוחח עם הוריה.
הם ניסו להתחמק בתחילה, אך משראו שלא אוותר בעניין זה, סיפרו
לי. משם הלכתי לבית הספר, וחיכיתי לאיילה שתגיע. לאחר שעות
הלימודים, הלכנו לחוף הים, ישבנו על הספסל מול החוף והחזקנו
ידיים.
"כמה זמן את כבר יודעת?" שאלתי לפתע.
"יודעת מה?" שאלה.
"שאת חולה. שאת גוססת." עניתי לה בקול רועד, לא מעיז להתבונן
בעיניה, מחזק את אחיזתי בידה. פחדתי שהיא תלך משם, ממני, ולא
הייתי מוכן לתת לזה לקרות. לא הייתי מסוגל להתבונן בה. הרגשתי
את הדמעות חונקות אותי וידעתי שעליי להיות חזק, בשבילה.
"גוססת?" שאלה, מנסה להעמיד פנים מופתעות. הסתובבתי לעברה.
"איילה, דיברתי עם הורייך הבוקר. ראיתי אותך בבית החולים."
אמרתי והבטתי עמוק אל תוך עיניה. "אני יודע." אמרתי בשקט. היא
השפילה את עיניה.
"חבל" אמרה. "לא רציתי שתדע".
"למה?"
"מספיק שלי כואב." ענתה. קריאת כאב נפלטה מפי. סובבתי אותה
אליי וחיבקתי אותה חזק חזק אליי.
"איילה, אני אוהב אותך, אני רוצה לעזור לך." קראתי בכאב. היא
חיבקה אותי בחזרה.
"אין שום דרך לעזור" אמרה. היא התבוננה אליי בכאב. "אין שום
תקווה, אבנר. אני אמות. אני פשוט לא יודעת בדיוק מתי." אמרה לי
בשקט. הרגשתי כאילו חלק ממני נקרע.
"וכאבים?" שאלתי.
"יש כאבים, אבל הכדורים עוזרים לי להתגבר." ענתה לי בעדינות.
"אבנר, זה קשה לכולנו, אבל אתם תתגברו על זה, אחרי שאמות. אני
יודעת שתתגברו על זה." היא נראתה כל כך בוטחת בעצמה, כאילו שום
דבר לא מפריע לה או מטריד אותה, אבל ראיתי את הזיק הקטן בעיניה
שנדלק כשהביטה בי וכבה כששקעה בהרהורים. היא לא רצתה למות, זה
לא הגיע לה. למה דווקא היא? זה הטריד אותי. למה איילה שלי? למה
כשכבר מצאתי אהבה, היא חומקת ממני במהירות כל כך? ואכן, כל
התהליך היה מהיר מאד. איילה החלה להעדר ימים שלמים מבית הספר,
היתה מאושפזת זמן רב, ובודדה. השתדלתי להגיע לבקר אותה כמה שרק
יכולתי.

ויתרתי על שעות הכנת השיעורים של אחר הצהריים והלכתי לבקר
אותה. הפכתי גם אני לאורח קבוע בבית החולים. כאב לי לראות אותה
כך, שוכבת במיטה הלבנה, נראית לבנה כל כך בעצמה, סובלת כאבים
עזים וחושקת את שפתיה ושיניה, לא להראות לי שכואב לה.
והיום ההוא הגיע מהר יותר משציפיתי, מהר יותר משקיויתי וחלמתי,
מהר מדי. נכנסתי לבית החולים למצוא מיטה ריקה, הלכתי אליה
הביתה לראות הורים כאובים, ולמחרת הלכתי לבית הקברות לראות
אותה נקברת, והרגשתי שגם אני נקברתי איתה.

הילדה שלי, היפה שלי, איילה שלי, איננה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסופו של דבר
יצירתנו מביישת
אותנו והכרח לנו
להעלות מחדש את
הקרבן ולהתחיל
מהתחלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/03 3:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיילי גלבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה