אני שונאת כשאומרים לי, איך לחיות את החיים, איך לאכול את
הסלט, איך לנהל זוגיות טובה. כוס אמק, לכם יש זוגיות טובה? בטח
הקשר הארוך ביותר נמשך שלוש דקות. ונגמר חד צדדית. נו, ומי
גמר? בטח שאתה ולא היא. היא אמרה לך, שעם אנרג'ייזר היה לה
יותר טוב.
אני שונאת אנשים שבועטים בי, כמו שילדי התפנוקים בועטים בפחיות
המשקה. הלו, לא שמעתם שמקבלים עשרים וחמש אגורות על כל פחית?
אני שונאת "גמדים". בבוקר הראשון בדירה השכורה אבא מביא אריזה,
ואמא אומרת, שזה כמו גלידה. תטעמי...לא, זה לא כמו גלידה. זה
כמו יוגורט. מה, זה באמת יוגורט? איזה קטע.
אני שונאת כשדורכים עליי, דוחפים אותי, דוקרים אותי בעיפרון
חודים. זה כואב. כן, אז מה, אסור להיות רוסייה בארץ הזאת? גם
סבתא שלך רוסייה.
אני שונאת אנשים שהוזים. איפה אתה חי, צא מהסרט!!! באמת נראה
לך? טוב, בהצלחה עם זה, אבל תזכור את מה שאני אמרתי.
אני שונאת וירוסים. מה לעשות ,אין שום דבר בו', אז, כמו תמיד,
כמו בכל משחק ארץ עיר, רושמים "וירוס". חיה חדשה באה לשכונה
.אשכרה SARS.
אני שונאת זיוה (וגם זיבה). גם את המאכל, גם את המחלה (איזה
באסה להיות גבר), גם את השכנה שלי, שכל הלילה מנגנת על הפסנתר.
כשבאים אליה להתלונן, היא אומרת, קיבינימט, אין שום תרבות
בארץ, בני זונות פרזיטים, לא מבינים אופרה וצ'ייקובסקי, נבלות,
חארות כולכם. ואז מביאה אותה באיזה דו מינור עד ארבע לפנות
בוקר.
אני שונאת חברות. חברות ענק, כמו מייקרוסופט. וחברות של בחורים
שאני מעוניינת בהם.
אני שונאת טלוויזיה. במיוחד את אגרת הטלוויזיה. "המשלם עד מחר
יהנה מחלקת קבורה משוריינת בבית עלמין לפי בחירתו, אם ימות
באמצע "שישי בגאון"..."
אני שונאת את יורם גאון. כמה שירים קליטים אפשר לכתוב? לכתוב
טוב. זאת אומרת, להכניס לתת מודע עם פטיש מפלדה, שלא יצא יותר.
זהו, בקונצנזוס הישראלי לנצח. אמן.
אני שונאת כריכות של ספרים. הרכות מתקפלות ומתקמטות, ותמיד אחי
ידאג לצייד אותן באוזני חמור, והקשות נשחקות בפינות ומגלות
ערוות קרטון לבנבנה. פורנוגרפיה...
אני שונאת, כשס' לוקחת לי חולצות. וספרים. ודיסקים. רשימה
חלקית- "1984", יד שניה, במצב טוב; חולצה מנומרת, לא ממש
צנועה; קלטת וידאו של סוף י"ב- תכננתי לאסוף את כולם לצפייה
כעבור שנה, חבל רק שכולם כבר לא מדברים עם אף אחד.
אני שונאת כשמבטלים, מתבטלים, מובטלים מבחירה, מובילים אותי
בדרך חתחתים, משלים אותי, מבשלים ארנבות, כמו בסרט "חיזור
גורלי". שיט, חבל שכבר סיימתי עם האות ח', כי אני שונאת את
הסרט הזה.
אני שונאת נגמ"שים, נקח"לים, נח"לווים, נ"ממים, נ"צדיקים...נו,
הרבה דברים שקשורים בשירותי הצבאי. בשירותי הזועי. ודווקא
הייתי מורעלת כאשר התגייסתי. בעצם, גם כאשר השתחררתי....
אני שונאת סנוניות, שלא מבשרות את בוא האביב, סמים קלים בדמות
תרופות נגד דכאון, שמדכאות את החשק המיני, ואחר כך אומרים לי,
את פריג'ידית. תודה "סרוקסט"...מה, גם אתה מתחיל בס'? טוב, אז
אין ברירה, כנס גם אתה לרשימה.
אני שונאת ערבים. במובן של זמן ביממה, לא במובן של "בני
דודים". דמדומים מרדימים כאלה. עצובים. כמו "מועקה מזרח
אירופית", שלא נדע מצרות. רק לשבת ולקרוא צ'כוב על המרפסת שאין
לי.
אני שונאת פריחה, שהקלמנטינות עושות על הידיים. שונאת פרזיטים
מכל סוג שהוא. שונאת פיסטוקים קטנים. בעצם, גם את הבינוניים
אני שונאת... גם גלידת פיסטוק, אבל זה שוב בג'.
אני שונאת ציחקוקים. עוד לא הספקתי לסובב את הגב, כבר אתם עם
הבדיחות עלי? אולי תחכו קצת, תשנו על זה, בטח תעלו על רעיון
לאיזו מתיחה על חשבוני. למה לא, בכיף, צחוקים...
אני שונאת קרטיבים. כל פעם שבחורה אוכלת קרטיב, יבוא איזה
אשמאי ויציע לה "לשים משהו טוב יותר בפה"...כאילו, לא מספיקים
לך צבעי המאכל הגועליים והעסיס הדביק, מותק? בואי תחליפי אותם
בחומר משובח, שנת ייצור 51'.
אני שונאת רוסים. טוב, ברור שסתם אמרתי. מה, אני רוצה מילון
סכינים בגב? אז רגע, אני אבחר משהו אחר....ואללה, אני שונאת את
רגע מ"הבית של פיסטוק"...עד היום אני זכורת, שלא לוקחים מפתח
של חביטוש בלי רשות של רגע ודודלי...
אני שונאת שגרירים .אבל זו סתם קנאה, כי יש להם אחלה ג'וב.
אני שונאת, כשאנשים תורמים עשר אגרות לנגן ברחוב, כי "הוא
ממילא סתם בטלן, שיילך לעבוד". אני שונאת תורים למסעדות, כי
כאן זה לא רוסיה. אני שונאת תכתיבים סיפרותים, שגורסים שלכל
יצירה צריכים להיות סוף ופואנטה. לא בא לי. |