באתי לחברה שלי באותו היום.
ישבתי על הספות עור ביום קיץ חם.
נדבקתי לספות האדומות שלה בחדר ולא הצלחתי לזוז.
צעקתי לה שתבוא לשחרר אותי מהספות התוקפניות האלו אבל היא
הייתה עסוקה בלדבר עם איזה בחור אחד, שממילא לא שם לב שהיא
קיימת , רק כשהוא צריך משהו.
ניסיתי להגיד לה שהוא לא מציאה גדולה, והבחור הזה שהיא פגשה
במסיבה בצפון הרבה יותר מדליק.
אבל אני? יותר מחצי מהאנשים שמסביבי לא מודעים שאני בכלל נמצאת
שם.
אולי זה בגלל השער שלי?  אולי זה בגלל האף שלי? או שזה בגלל
שאני שמנה..... ?
נמאס לי לנחש למה אני בלתי נראת.

נסענו אני, נילי, וליאת לתל אביב.
אני שהייתי איתן, בכלל נסעתי למקום אחר ואני עדיין שואלת את
עצמי אם הן בכלל שמו לב שהלכתי.. הן היו כל כך מרוכזות בכל
העגילים המצחיקים האלו שלא הייתי שמה גם ביומי האחרון,
ופלירטטו עם המוכר המגעיל הזה שכל פעם שהוא הסתובב אחורה דחף
את היד שלו לאף, ושלא תחשבו שמישהו ראה את זה.. אני והכישרון
שלי.. מצליחה לראות את הדברים הכי לא יפים שאנשים מצליחים
לעשות.

חזרתי הביתה וקברתי את עצמי בכריות.
"איחח" חשבתי לעצמי. "מתי אמא  תנער את הכריות הצעקניות האלו
ואני אוכל לישון בשקט בלי לקבל התקף אסטמה? הכול מלא אבק"
אז אולי אני קצת ביקורתית, אבל לא מגיע לאנשים לחיות בלי אבק?
לקחתי את כל הכריות ובהנאה מרובה החלקתי בשלוש המדרגות
האחרונות, המיותרות האלו, ועיקמתי את הרגל.
"ויי איזה כיף" חשבתי לי שוב.
"אני אנסה את זה שוב בהזדמנות".

נילי וליאת באו לבקר אותי בבית החולים כי מסתבר שחטפתי זעזוע
מוח.
נילי עם החוש ההומור העקום שלה אמרה שבכל מקרה הייתי קצת
מסובבת , אז אולי עכשיו זו המכה שתחזיר אותי למסלול.
מצחיק , הא?
ממ.. לא חשבתי אחרת.
ליאת אמרה לי החלמה מהירה, ובמהירות הן רצו לעבר הקפיטריה ,
וכמה לא צפוי, להתחיל עם המלצר.
הן לא יודעות אבל אני תפסתי לי חתיכת מיטה שמה שממנה אפשר
לראות את המטבח של הקפיטריה.
כל פעם שהמלצר נכנס למטבח לקחת איזו הזמנה, הוא הלך לשרותים
קודם כל, ולא שטף ידיים אחר-כך.
להפך, הוא ניקה את הידיים הלבנבנות שלו עם יריקה.
אמרתי לכם שאני רואה הכול.

אמא נכנסה והביאה איתה מלא שוקולדים , האלו שאני הכי אוהבת, עם
השקד בפנים.
אמא אמרה לי " אל תאכלי יותר מידי, שלא תהיי כמו אבא שלך,
דביבונית."
נו אז למה היא הביאה לי את השוקולדים? בשביל שאני אסתכל ואחשוב
כמה שהם יפים?
או בגלל שהיא רצתה לקרוא לי דביבונת?
אני בחיים לא אבין אותה.

אחרי שלושה ימים יצאתי מבית החולים וחזרתי לבית הספר.
נשארה לי הבגרות הזו, האחרונה, ואני לא אחזור לבית הספר הזה
יותר.

זה היה מוצאי שבת ואני יצאתי להליכה קלילה עם הכלב שלי, לני.
באיזשהו שלב הוא התחיל לגרור אותי איתו כי כבר היה נמאס לי
ללכת אחרי שני בלוקים.
פתאום הוא נתקל בי, המוכר משנקין שדחף את הידיים לאף.
הוא לא זיהה אותי אבל אני בחיים לא אשכח את המראה הדוחה הזה.
הוא התנצל נורא כי בגללו לני ברח לי אז הוא התחיל לרוץ אחרי
הכלב המתוק שלי , כמו איזה משוגע.
ואני בחורה לא משוגעת פחות, תפסתי את הרגליים שלי וברחתי.

ביום ראשון בשעה חמש וחצי הוא התייצב אצלי.
המוכר משנקין,שקוראים לו נפתלי, עם הכלב שלי, לני.
הוא התנשף כאילו הוא רץ שני קילומטר.
הוא אמר:"בדרך לפה הוא שוב ברח לי. אולי כדאי לך לסרס אותו"
ואני כמעט העפתי לו את הסטירה הכי כואבת שהוא איי פעם חטף, כי
מי שיעיז לגעת בלני שלי, יחטוף ממני כהוגן.
תפסתי את לני, אמרתי תודה רבה וטרקתי לו את הדלת בפרצוף העקום
שלו.

בחודש הבא אני יהיה בת 20.
השתחררתי מהצבא לפני כמה זמן.
ואפילו היה לי חבר דפוק, שאם אין אחד כזה, את לא יודעת מזה
חבר.
לפחות ככה אני חושבת.

בצבא פגשתי את שלי ורונית.
הן בחורות כל כך מקסימות  ואני רוצה להישאר חברה שלהן לנצח.
ביומהולדת 19 הן לקחו אותי למסעדה על הים וכל כך התרגשתי שהן
זכרו את היומהולדת שלי, עד שתחלתי לבכות , והבכי שטף את כל
המייק-אפ הכתום שלי ונראתי כמו איזו מכשפונת, עם השער העומד
שלי.

זהו, היום אני בת 20.

עברה שעה.
עברו שעתיים.
עכשיו כבר שבע בערב ואף אחד לא התקשר אליי להגיד מזל טוב.
אפילו לא שמעתי משלי ורונית.

הלכתי לחדר שלי וקברתי את עצמי שוב בכריות.
הפעם, הן היו נקיות ולא התעטשתי אפילו פעם אחת.
התחלתי לחשוד.
ואז פתאום קלטתי את ה "ששששש.. היא באה" של אמא שלי שבכלל לא
הייתי אמורה לשמוע, אבל איך אפשר לא לשמוע קול חד כמו של אמא
שלי?
פתחתי את הדלת של המטבח וכולם צעקו" יומוהלדת שמח" "מזל טוב,
מותק."        " מה ? מה זה לעזאזל?" חשבתי.
ואז הכול נהייה שחור.

אחרי שתי דקות קמתי וראיתי פרצופים מבוהלים.
כמובן שהם נרגעו.

ואז אמרתי כמה מילים ששינו לי את החיים.
אמרתי לאמא שאני אוהבת אותה. בפעם הראשונה בחיים שלי.
ואתם יודעים מה קרה?
מאותו היום אמא השתגעה.
ואלו, המילים הקטנות האלו,גרמו לאמא שלי לאבד את ראשה.
עשיתי כבר דבר נחמד, והוא חייב להתחרבש לי?

גם כשהייתי בת 80, ועמדתי לעזוב את העולם, אמרתי לבתי בפעם
הראשונה שאני אוהבת אותה מאוד מאוד והיא הייתה חלק חשוב מהחיים
שלי.
לפחות הפעם אף אחד לא השתגע.
אז אולי עשיתי כמה טעויות בחיים שלי, אולי דיי הרבה, אבל
ניסיתי לתקן אותן.
אז הייתי צריכה לשים את העגיל המצחיק היום, או לא?