בלילה שמישהו אומר לי שהוא התגבר עלי אני אוכלת קוביות שוקולד
קטנטנות. לא שאכפת לי שהוא התגבר עלי, פשוט כל סצנת האמירה
הטלפונית הייתה דיי אבסורדית מיסודה.
אני לוחשת לשפורפרת: "אתה דפוק." הוא מתעצבן, אני מחפפת.

"יום השואה 2003," אני אומרת בעשר ושתי דקות.
מתיישבת חזרה על רצפת המחששה ונותנת ביס בסוכרייה על מקל שיש
לי בפה.
כשאני עומדת, אני חושבת על זלזול, 'מותר או אסור סוכרייה בפה?'

אבל אז נשמע הצלצול של בית הספר, הוא מתקיף את הצפירה מכל
כיוון, ולי עוברת צמרמורת בכל הגוף.
וממלמלת כשהכל נגמר: "פאק, אין טיפת כבוד, לא יכלו לפחות היום
לכבות את זה."
חברה שלי מקשקשת משהו על מנגנוני הפעלה.
כלב, בחצר ליד הבטונדות מילל בהתאם לקצב הצפצוף.
מה כלבים עושים בצפירה? היו כלבים בשואה?
ניצלו כלבים מהשואה? לניצולי שואה היו כלבים איתם כשהם באו?
לכלבים האלה יש דור שלישי?
חוסר כבוד. אני חושבת על חוסר כבוד ואומרת לשתי חברות שלי: "מה
אתן הולכות הביתה, זה יום השואה, יש טקס."
אבל חצי טקס אני מבקרת את הקולות של להקת בית הספר, ובחצי
השני... האמת, יש בי רצון עז לקלוט מה זה שואה.
פעם הייתי כותבת שירים על שואה, על הילדים הרעבים, על
הניצולים, בכל שנה זה דועך לי, כנראה כי התנתקתי מהצד הזה
שמרכיב אותי, אני כבר לא ילידת יליד ניצולי שואה.
אני דור שמיני בארץ, הסבתא הגדולה שלי הייתה במצור על
ירושלים.
אני מסתכלת על שלושה בחורים שעומדים בכניסה לאולם הספורט,
חוקרת אותם, מי הם, למה הם פה, אני לא מכירה.
אני שטחית וחסרת התחשבות ואין לי כבוד. ילדה רעה בשחור ולבן.
אני רוצה להרגיש מה זה שואה.
בערוץ 10 יש סרט ישראלי גאוני.
הם מדברים שם ביידיש, הם מספר, יש בלונדינית שמחפשת את האהוב
שלה, אשוויץ.
הם שני חברים שעלו לארץ והולכים על חופי תל-אביב, אחד שחקן אחד
נגן פסנתר.
ובצחוק הם מנסים למצוא שם למה שהיה שם, "שואה."
"זה ייקלט טוב בחו"ל אבל לא בארץ." אחד אומר.
אז הם מחליטים שצריך עוד משהו.
"וגבורה." הם צוחקים, גבורה.
אני... רוצה ללכת על פסי הרכבת, צעד אחר צעד, לא לפול
לראות אבנים גדולות עם שמות קטנים.
אני רוצה לבכות בימי זיכרון. אבל אין לי בכי על המתים.
מסרטים בטלוויזיה במחזוריות כל שנה, אכפתיות בטח לא צומחת.
שואה? נאצים הורגים יהודים להנאתם.
שואה 2003, ישראל 2003
תודה רבה על השיתוף, אבל יש לנו שואה משל עצמנו.



29.4.03