בפעם השלישית שהוא נרדם באמצע שיעור (הפעם זה היה באמצע שיעור
חשבון) אמא ואבא כבר קבלו מכתב שהזמין את "הורי התלמיד/ה אליה
ניגבטר" (משום מה אף פעם לא מצליחים לכתוב נכון את השם משפחה
שלהם) "לשיחה בנוכחות הורי התלמיד, מחנכת הכתה ויועצת בי"ס".
מה שהיועצת, המורה, ואפילו אמא ואבא לא הבינו, זה שהוא לא נרדם
באמצע השיעורים, הוא פשוט הלך לעולם שלו ושל שמעון, הדובי
הסגול שלו, שהיה אתו מאז שהוא יצא מהבטן של אמא, אבל את הרגע
הזה הוא כבר לא ממש זוכר. הוא הרבה יותר אהב את העולם שלו ושל
שמעון. זה היה עולם בדיוק כמו העולם שאני ואתם מכירים, רק שהיה
שם הרבה יותר כיף, כי כל אחד היה יכול לעשות שם מה שהוא רוצה
בלי שזה יפגע באחרים או ביועצות, ובכלל, כולם שם היו ממש ממש
נחמדים, אז למה שהוא לא ירצה להיות שם?
טוב, אז אמא ואבא הלכו ביום שלישי בערב לבית הספר.
"תראו, אדון וגברת ניגברט," היועצת נסתה להיות נורא רשמית כל
הזמן "הילד שלכם, פשוט לא מתפקד כמו ילדים בני גילו. הוא לא
משתתף בשיעורים, מדבר לעצמו, לא מנסה ליצור קשרים עם בני גילו,
ובכלל, יושב לו כל הזמן בצד עם הבובה שלו. דרך אגב, אני סבורה
שאין זה בריא שלילד בכתה א' תהיה תלות רגשית בחפץ כלשהו."
אמא ואבא הנהנו כל השיחה והשתדלו לעשות פרצופים חמורים.
" הנה, אדון וגברת ניגברת זה מספר טלפון של אשה שמטפלת בדיוק
בילדים כמו עומרי שלכם-" "קוראים לו אליה" תקנה אמא את
היועצת."כן,כן, נכון. אז כמו שאמרתי, האשה הזו פשוט
נ-ה-ד-ר-ת!
היא כבר תאבחן אותו ותייעץ לכם בדיוק מה לעשות עם משה הקטן
שלכם..." "אליה!" תקן אבא. "כן, כן, בדיוק. קוראים לה דוקטור
שולמית מרסקי, והיא פסיכולוגית ילדים..."
טוב, האמת שזה היה בערך החלק החשוב של השיחה.
שבוע אחר כך, אמא ואבא לקחו אותו אל האשה הזאתי, ששאלה אותו כל
הזמן שאלות בקול של מסטיק ורוד הנהנה ורשמה דברים על דף.
הוא ספר לה על העולם שלו ושל הדובי  שמעון  כדי שלא יגידו שהוא
לא מדבר, והיא כל הזמן עשתה"כן" עם הראש שיחשבו כאילו היא
הבינה, אבל ראו שהיא לא הבינה בכלל
אחרי זה היא בקשה לדבר עם ההורים.
היא דברה אתם בערך רבע שעה.
בדרך הביתה, באוטו,  אמא ואבא ספרו לאליה על המקום הזה שהוא
עומד ללכת אליו. הם קראו לו "מוסד לחינוך מיוחד" או משהו כזה.
הוא עשה כאילו הוא מקשיב,  אבל הוא בעצם  הלך לעולם שלו כדי
לפגוש את החברים האמיתיים שלו ואת שמעון הדובי הסגול. שמה היה
אפשר להינות אבל באמת.
הוא הגיע למוסד הזה, שהקירות שלו היו בצבעים דהויים של גלידה
והיו יעליהם תמונות של דמויות שהוא הכיר מסרטים מצוירים.
היו שם כל מיני אנשים עם חיוכים לא אמיתיים ועם בגדים בצבע
שעושה כאב ראש. התייחסו אליו שם בקול של נייר, והכי גרוע- לקחו
לו את שמעון, כי הם אמרו ש"כדי  שהטיפול יצליח הוא חייב לנטוש
משחקים ילדותיים."
הוא בכלל לא אהב את המקום הזה.
הוא נסה לדבר עם הילדים האחרים ולהכיר להם את העולם שלו, אבל
אז האנשים עם המדים היו אומרים לו לאכול בשקט, או לצייר בשקט.
אז זה מה שהוא עשה.
לאט לאט התחילו למלא לו את הראש במילים ולסתום לו את הדמיון.
כל פעם שהוא רצה להתגלגל על הרצפה, או סתם לצעוק, או אפילו
לאכול בידיים, עצרו אותו ומילאו לו את הראש במילים של
מבוגרים.
לאט לאט, הוא התחיל לשכוח את העולם שלהם, ולהיות יותר מחובר
לכל  המילים של המבוגרים.
אחרי כמה שנים של טיפול והחדרת מילים ומתימטיקות הוא השתחרר
משם.
הוא הפך לאיש עסקים מצליח. האחיות היו שבעות רצון. מדי פעם
ניצוץ של הדובי הסגול עוד נסה לחדור לתוכו, אבל כל המילים הדפו
אותו חזרה. הוא הפך להיות איש טרוד בלי זמן. הוא היה עסוק כל
הזמן בדברים חשובים. הוא היה מבוגר עכשיו באופן רשמי.
האחות הכניסה את הספר למדור ספרי ילדים ונעלה טוב טוב את
הארון.
הילד ועולם המקסים הפך עכשיו לעוד סיפור על ילד שנהיה מבוגר,
וכל מה שנשאר ממנו עכשיו זה סיפור.
סיפור ודובי סגול עם פרצוף עצוב.