8101264. מכל מספרי הטלפון בהם לא אשתמש יותר לעולם, את הטלפון
הזה אני אזכור לתמיד. ולא בגלל שקל לזכור אותו, קשה, אפילו קשה
מאד.
אולי אני אשכח את היום שבו אמא שלך התקשרה, את השעה את הדקה את
השנייה, אבל לא את הטלפון.
אני אזכר בכל פעם כשמישהו ידפוק על הדלת שלי עם שקית קטנה
לבנה, ובכל פעם כשאני אעמוד בפני הדלת של מישהו עם אותה שקית
קטנה, לבנה.
בכל פעם כשאני אכנס לבית החולים לתרום דם או שאח שלי יעבור שם
ניתוח סינוסיטיס נוסף, בכל פעם כשאעבור ליד ביתך ובכל פעם
כשאבטיח למישהו להיות איתו עד הסוף כמו שהבטחתי לך, אני אזכר
במספר הטלפון הארור הזה.
ואז כשהדיכאון יעבור, נפח דמעה יתפוגג, אני אזכר ביום שבו עזרת
לי לחתום במקום ההורים שלי על ההערה שנתנה לי המורה, או שביום
בו שיחקנו מחניים ביסודי.
לפעמים נראה כי אני השחקן הראשי בסרט אילם- אני לא יודע מה
להגיד.
אבל אני רוצה שתדע שאני כועס עלייך, בגלל שמאותו יום אני כבר
לא "אף אחד" כמו שהייתי פעם, אבל אני גם לא ההוא שגר ברחוב
דיזינגוף 33 קומה 2 דירה 4. מאז אני הזה שחבר שלו מת מסרטן.