המקום: בית משפ' נוימן לאחר הלווית אב המשפחה. הבית מלא
באנשים (קרובי משפחה וחברים) שבאו לנחם את בני הבית.

הבמה:
הבמה מורכבת כפינה של חדר כשאת מקומם של שני הקירות הנוספים
ממלא הקהל, כלומר מצפון וממזרח ישנם קירות אך ממערב ומדרום
ישנו קהל. הקהל יושב במדרגות, כך שכל שורה גבוהה מזו שקדמה
לה.
בפינת החדר הצפון מזרחית עומדת מיטה עליה ישנו כיסוי מיטה,
כריות ודובי גדול.
באזור הפינה הצפונית-מערבית מונח על הקיר הצפוני מטאטא ועל
הרצפה זרוק תיק בי"ס ולידו ספרי בגרות פזורים, פתוחים עם כלי
כתיבה או שניים.
בהמשכו של הקיר המזרחי ישנה שידה עם קומפקט דיסק, דיסקים,
טישו, נר נשמה גדול דולק ותמונה של גבר בשלהי שנות הארבעים.
במקום הפינה המערבית-דרומית המדומה ישנה דלת  הכניסה לחדר,
הדלת עומדת בזווית כך שנותר מקום קטן לפני הדלת אותו ניתן
לראות משני "קירות הקהל".
על הרצפה בתוך החדר בחלל שבין המיטה לדלת עומד כדור.


(הקהל נכנס ומתיישב כששירה כבר עומדת על הבמה [אין במה הכל
מתרחש בגובה העיניים, הכוונה במילה 'במה' היא לשטח היצירה]
לפני הדלת, מחוץ לחדר. היא עומדת עם עיניים עצומות כשידיה
מלופפות זו בזו. זרקור יחיד, חיוור בלובן מאיר אותה. היא לבושה
בג'ינס וחלצה קצרה שחורה עם שסע בצד שמאל. שיערה אסוף בקוקו.
היא יחפה. אין עליה שום תכשיט. הקהל התיישב, שקט.)
(שירה פותחת עיניים ומתחילה לדבר כאל אנשים שלא נמצאים שם,
תשובות לדבריהם.)
שירה: "כן נכון..." (מהנהנת בחיוך קטן.)
         "כן, אני זוכרת."
         "תודה, תודה רבה"
         "לא, אני לא רעבה, זה בסדר."
         "תודה."
(שירה פותחת את הדלת מאחוריה, האור בחדר גדל, אור חם, הזרקור
נעלם. שירה נכנסת וטורקת אותה. עוברת בה צמרמורת.)
"אוף, סוף סוף קצת שקט!"
"אף פעם לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יכולים להידחס לתוך הבית
האומלל הזה. מאיפה הם צצו בכלל?! כל הדודים והדודות האלה, בכלל
לא ידעתי שיש לנו כל כך הרבה קרובי משפחה. כל אחד מהם עם האוכל
הדוחה שהביא, שנתקע בגרון, מביטים בי כבפודל קטן שנזרק
לרחוב-..."(בועטת בזעם בכדור ומרימה את מבטה בפעם הראשונה
למפגש עם הקהל ואומרת בהבעת גועל) "מרחמים."
(מסתובבת הפעם עם פניה לקהל בקיר אחר, פונה לאחת מן הקהל) "גם
את מרחמת עלי, אני רואה את זה בעיניים שלך" (יורקת. תוך כדי
דיבור היא פוסעת אחורנית) "אני לא צריכה את זה, לא צריכה
שירחמו עלי, שיעשו לי טובות, אני לא צריכה כלום מאף אחד."
(שתיקה. בייאוש וכאל עצמה היא שבה לדבר) "הלוואי שהכל ייגמר
כבר, שכולם יעזבו אותנו בשקט." (פונה אל הדלת וצועקת) "תעופו
מכאן! לא צריכים אותכם בכלל!!" (מתעשתת ובמעיין אסרטיביות
לוקחת את המטאטא ומתחילה לטאטא כשהיא מטאטאת ממנה החוצה,
לכיוון הדלת. מגרשת. ואז מאיטה ופוסקת. הופכת את המטאטא ומשחקת
בשערות שלו. מחייכת. מטאטאת את הערמה ליד קיר ומשעינה את
המטאטא על הקיר, ידיה נופלות. היא מתיישבת על המיטה כשרגל אחת
מתנדנדת והשניה שוכבת מכופפת כבחצי ישיבת פרפר, היא לוקחת את
הדובי ומחבקת אותו, אחר משאירה אותו בחיקה, ולוקחת תמונה
מהשידה ומתבוננת בה. שותקת. כשהיא שבה לדבר היא מדברת בהתרסה)
"בכלל זה הכל בגללך, היית חייב לעזוב, ככה אפילו לא נפרדת תמיד
סיבכת הכל," (מחייכת חיוך דק לרגע ומרככת את קולה) "אפילו
עכשיו עם הגשם."(שווה להתריס, הפעם עם כאב, בכל רם יותר מקודם)
"תדע שאימא הרוסה ויוני בכלל לא מוכן לדבר!" (ללא התרסה ויותר
בשקט) "והכל יושב עלי, כל המשקל הזה של האחות הגדולה."
(שותקת.) "למה היית חייב ללכת? למה?!"
"לא היה לך מספיק טוב כאן למטה? מיהרת לחזור לאנשהו? לא הייתי
בת מספיק טובה?  מה?!"
(מתחילה לבכות, עוזבת את התמונה, מחבקת את הדובי נשענת על הקיר
ובוכה) "מה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו? מה יקרה לי? איך אוכל
להסתדר בלעדייך, בלי אבא שיגן עלי, שידאג מדי פעם. כל מה שנותר
לי ממך זו מצבת אבן קרה ומה זה כבר יעזור לי." (בוכה- פאוזה.
עוברת לתנוחת התכרבלות כשהדובי עדיין בחיקה) "למה היית חייב
ללכת? למה? אני אוהבת אותך אבא..." (תוך כדי בכי היא אט אט
נרדמת. האור נחלש, חושך.).