בדרך לצפון, הם אומרים, הכל יראה לי אחרת. אני נכנסת למכונית,
חוגרת את החגורה דבר ראשון, אח"כ מכניסה את המפתח למקום שלו.
לכל אחד יש את המקום שלו. רק לי עדיין אין. אני נכנסת למכונית
כדי למצוא אותו. יכול להיות שהוא אי-שם, בצפון.
אחרי שהכל מסתדר, אני מכניסה את הדיסק לקומפקט, את מוט
ההילוכים לדרייב ומתחילה לנסוע.
היום אדליק שתי מדורות, כמו שמתחיל הדיסק.
הוא מחכה לי בכניסה. חולצה גזורה, כנראה מקורס מ"כים שהיה בו.
אחרת, לכי תביני למה השם שלו מתוח עליה מאחור, כמו שלט שנושא
איתו מטוס קל בים בקיץ. "מאור לחושך ובחזרה - קורס מ"כים
99'".
מקדימה - הכנפיים בקטן, בצד שמאל, ליד הלב. שיזכרו תמיד את
מקום היחידה. לכל אחד יש את המקום שלו. רק לי עדיין אין.
מאור מציע לי לצאת לגינה. אני קוטפת עלי מרווה, רוזמרין,
לימונית, נענע, אזוב. תה לתפארת, הוא אמר. עניין של הרגל,
הוספתי.
הרגל, עאלק. אפשר לחשוב שבכאילו-גינה שלי, באדנית וחצי שליד
החלון, אני מגדלת גידולים חקלאיים לייצוא. כולה עשבי תיבול
שנורא מגניב לשים במים רותחים.
אז הכל יראה אחרת, הם אומרים, בדרך לצפון. ובאמת שאין מקום
להשוואה. אני רואה ירוק ולא אפור. שומעת לחש ולא רחש. מריחה
אוויר ולא פיח. טועמת אמת ולא חומרים משמרים. ממששת מציאות ולא
דמויים.
הדלקתי מדורה. שפתי קומקום, שמתי בו מים. הרתחתי, אבל לא
לגמרי, ואז הוספתי את אלומת העשבים המכובדת. מאור ישב לידי,
אולי יותר שכב, אולי יותר עלי. הראש שלו נח לי על הירך, שלי על
השמיכה המגולגלת.
צבעי המדורה וגווני השמיים התערבבו אלה באלה והיו לגוף אחד.
איבריו של מאור ואיברי שלי נגעו אלה באלה, ניסו להיות גוף אחד.
הכל נראה אחרת. העיניים לא אותן עיניים, הפה לא כפי שהיה.
עברנו מאור לחושך ובחזרה, מאור ואני.
המדורה כבתה.
פתחתי את הדלת האחורית, נותנת לריחות להתמזג. ריח הבית וריח
החוץ נמהלו זה בזה. מאור נשאר שם, מחכה לירכי שתחזור אל מתחת
לראשו. ירכי הרגישה גם היא בחסרונו של הראש, גם לה נראה הכל
אחרת. את האבחנה כי ההבדל טמון בצפון לא עשתה בעצמה, אך השלמתי
עבורה את הפערים.
הבאתי מהתיק קופסת פלסטיק עמוסה. עוגיות חמאה שאפיתי בעצמי
יצאו אחת אחת, ישבו בידיו של מאור ואז התפוררו בפיו.
עם השמיים השחורים, מלאים בשאריות כוכבים, הפכה גם האש שחורה.
גחלים בודדות, זכר לעצים שהיו פעם, נותרו על הקרקע. החזרתי את
ירכי אל מקומה וראשי שב אל השמיכה המגולגלת. מאור סיפר על
התוכניות שלו. הבית יהרס ויבנה מחדש. הגינה תורחב ומלבד עשבי
התיבול ישתלו ירקות לשימוש עצמי. קירות הפנים יצבעו כתום ברמות
שונות, קירות החוץ בלבן עם תריסים כחולים. תחושה יוונית
אותנטית ואולי עוד נסיון לבריחה. הרהיטים יגיעו משווקים, לומר
- אנחנו מחוברים לשורשים. אין בנו חומרנות, יאפיות, בורגנות
ומלות גנאי נוספות מלקסיקון האנטי-גלובליזציה המצוי.
הדלקתי מדורה נוספת, השנייה בסדרה, כמתחייב מכותרת השיר.
עדר של שוורים חצה את העמק. יותם אחריו, עם גלביה מפוברקת שעשה
מסדין ישן, על גופו. ראשו עטוף בבד סגול ססגוני. זקנו פזור,
שערו מתנפנף ברוח הקלה.
הכל נדמה הזוי כל כך. אני בחליפה מחויטת, אפורה, קטנה
ומצועצעת. תלושה מכל האווירה המיסטית-התנ"כית-הזרוקה-המשוחררת
שסביבי.


לחצתי על סטופ. 40 דקות של שיר טיול וחזרה לעולם. דרך מצוינת
להעביר בה את הפסקת הצהריים במשרד.