נולדתי, עם זה לא היה לי הרבה מה לעשות או לשנות,
עד גיל מסויים החיים שלי הוכתבו ע"י אנשים שהם לא אני
כוונו ע"י ידיים לא מיומנות כלפי עתיד מטורף,
הובלתי לעולם שעומד בפניה השמדה מרוב השנאה שקיימת
עם כל זה, לא היה לי מה לעשות.
בגלל היותי דפוק, גם על שאר החיים שלי לא היה לי הרבה שליטה
ועד שהבנתי שאני צריך לקחת את המושכות ולהתחיל להוביל
דברים בדרך שלי, נדפקתי עוד קצת בדרכים עקלקלות שהרסו לי
את הגלגלים.
אבל שוב, קורים דברים, והתאהבתי, ושוב השליטה לא אצלי
גם לא אצלה בדיוק, ואני טס במהירות לא נורמלית בלי שליטה,
בלי בלמים, בלי רצון כ"כ לשלוט, עם תקווה להגיע למקום
שאני כ"כ רוצה להגיע, אלייך.
אבל את חיה חיים, ואני לא יכול לעשות עם זה כלום.
מה אני יכול לעשות שאני אוהב אותך כ"כ?
שהצמרמורת מגיעה כל פעם שאני רק חושב שזאת את פה או שם.
ולרוב את לא.
מה אני יכול לעשות עם חייך שהולכים לכוון אחר משלי?
שמדי פעם בצמתים מסויימים אני פוגש אותך למפגן מרהיב של אורות
דרכים.
עד שאני חוזר לדרכי הבודדה והמשעממת.
מה יש לי לעשות עם עצמי אם את לא איתי?
זה שאת לא איתי, לא אומר שאני לא איתך, כל פעם שאני מסתובב
במיטה אני
מצפה לראות את גופך שם, ואני כ"כ רוצה.. שאני בכוח מדמיין שהוא
שם,
וברגע שאני נוגע בו, את נעלמת. בורחת. כמו במציאות.
מה אני יכול לעשות שאני כ"כ רוצה אותך? שאני בוער מבפנים בצורה
כזאת,
ואני יודע שהחום הזה זה הדבר שהכי מבריח אותך... אז אני נשרף,
מבפנים.
בשקט.
ואיך המילים באות כ"כ בקלות עכשיו? כשאני סובל,
ולא באות כשאני לא.
האם כשאני סובל... יש לי יותר מה לעשות ממה שאני חושב?
ואני? אני לא יכול לעשות כלום. |