בדיוק כשהגעתי למצב המיוחל הזה שבין שינה לערות, צילצל הטלפון
הארור.
"אבי, תפתח ת'טלוויזיה, מהר".
מה לי ולטלוויזיה בשעה כזו ? חשבתי להתעלם, אבל הנימה שבה נאמר
המשפט הייתה שונה קצת, אז התעוררתי.
המראות היו ממש קשים.
אנשים מדממים בכל מקום, בכי וצעקות שבר, והמצלמה מסתובבת בין
כולם ללא רחמים, מנציחה אותם ברגעים הכי קשים, כי פאק איט,
ההצגה חייבת להימשך.
בין מחשבה צדקנית אחת לשנייה, בזמן שאני מציץ לפצעים פתוחים של
אנשים, היכתה בי המחשבה הנוראית שמיכל שם.
מיכל, שלי, שם.

אני מכיר את הקטע הזה מהטלוויזיה, עכשיו אני מתחיל להרים
טלפונים בלחץ לכל העולם, מחפש את מיכל, היא אמרה שהיא יוצאת
לשם, מי יודע מה קרה לה.
רק המחשבה על זה מעלפת אותי.

"נו ... למה את לא עונה" אני ממלמל לעצמי, מנתק, ומחייג שוב.
חצי שעה של נסיונות כושלים כבר עייפה אותי, אני שוב מרגיש
חלש.
ראשי צונח על השולחן, עוצמת המכה לא מורגשת בכלל, נכנסתי
לטראנס מוזר שכזה, חוסר שליטה, חוסר מודעות, פתאום אני כבר לא
פה.

שוב צלצול הטלפון הארור העיר אותי.
הטראנס המוזר של לפני כמה דקות היה בסה"כ שינה.
מיכל על הקו.
"אבי, פתח טלוויזיה דחוף".
אני מקלל את מיכל, סוגר את הטלפון, וחוזר למיטה.