הסיפור-מונולוג הזה לא נכתב על ידיי פריקית דכאונית שאין לה
מה לעשות בחיים חוץ מלכתוב בבמה. באמת שלא.

אז מה הסיפור כאן?  ככה. זהו סיפורו של לב.
לב אנושי מאוד, פגיע, רגיש, אוהב, ואכפתי. לצורך העניין, נקרא
ללב גל.
אז הלב הזה, הוא לב מאוד אוהב. הוא תמיד מחפש להיות שלם. הוא
יודע, הוא תמיד ידע, שהחצי השני שלו, הוא... שם. איפשהו.
במשך הרבה זמן הוא נע ונד, וחיפש, חיפש להרגיש שלם.
הוא לא הבין שמה שהוא צריך, נמצא בהישג ידו.
הוא הסתכל מסביבו, וראה לב אחר, לשם הצורך נקרא לו בן.
הלב הזה, הוא קצת בעייתי. הוא גם בחיפוש, אבל הוא יותר מתוסבך.
הוא וגל ידידים  כבר הרבה זמן, והם מכירים דיי טוב.
הידידות ביניהם, היא... לא הייתה ממשית. לצורך העניין נגיד שהם
מעולם לא נפגשו, אבל דיברו הרבה באינטרנט.
בשלב מסויים, הם החליטו להפגש כדי להכיר. סתם, לכיף. להפגש כדי
לדעת מי האדם מאחורי הכינוי והקול...
הלבבות התקרבו לאט לאט, מצאו שהם מאוד דומים...
מה שבן לא ידע, זה שגל התחיל להתאהב בו.

עברו מאותו היום ארבעה חודשים. דצמבר-ינואר-פברואר-מרץ והנה,
הגיע אפריל. נחשו מה? הלבבות לא נפגשו. הקשר ידע עליות
וירידות, יותר ירידות, למען האמת, גל עבר את שלב ההתאהבות. הוא
אהב את בן.

אבל ביום יפה אחד, החליטו הלבבות להפגש. הם היו צריכים לדעת.
הם רצו לדעת.

הם נפגשו במקום שגל לא היה בו בעבר. הוא לא ידע מה לעשות עם
עצמו. רק לא לשתוק. הוא חשב שבן היה הסיכוי היחידי שלו לאושר.
זה או עכשיו או לעולם לא.

לקראת הסוף, גל החליט שנמאס לו, והוא צריך ללכת. זה לא היה שם.
זה לא זה.

ואז זה קרה. בן התקרב לגל, והמגע, המגע העדין הזה, שכל כך
מנוגד לאישיותו של בן, פשוט נתן לגל הרגשה שמזמן לא הייתה לו.
המגע עבר שלב, והלבבות נצמדו זה לזה. המקום זהר מעוצמת החיבור.
חיבור אמיתי.
לרגע גל חשב שזה שם. אולי זה היה.
הלבבות נפרדו במגע אחרון.

"זה לא ילך"
"אני יודע"

יש דברים שלא נועדו לקרות.

לעומת זאת, מיומנו של בן: "ראיתי אותו היום, שאלות רבות צצו
במוחי כשזה קרה. אך חזרה ועלתה השאלה "למה ראייתי נותרה לי
לרגע שראיתי אותו?" הטבע אמור לסוכך מפני מצבים כאלה, ערפול
ראייה זמני היה טוב".

הוא כתב את זה. אבל אין למילים משמעות מעבר להיותן מילים.

גל ישב לו בחשכת חדרו, והתפלסף עם עצמו.
הוא הרגיש חלול, ריק, כל כך הרבה מקום,ואין דרך למלאו.
ואז הוא נזכר בהרגשה הזו, כשהוא היה שלם. כשהוא היה עם בן.

ואז זה הכה בו.

לא משנה כמה אני אדחיק את זה, אם בכלל, זה יהיה שם.
השלמות. היא בפנים. היא שלי עם עצמי, ואני לא צריכה אף אחד כדי
להרגיש שלמה עם עצמי. מספיק לי להסתכל במראה ולחייך.

או שלא?
גל נפגע. הוא לא תכנן ולא רצה. הוא נפגע מעצמו. הוא הסכים, הוא
נכנע. גל מרגיש ריק. חסרה לו קרבה. היא מגיעה אליו ממקורות
שהוא לא רוצה. הוא רוצה.. את בן. אבל בן לא טוב בשבילו. בן לא
יודע מה הוא עושה עם עצמו, איך הוא ידע מה לעשות עם גל?

גל הוא הלב שלי. הוא לא שבור, הוא פגוע. לא היה שלם מספיק זמן
כדי להשבר. למרות זאת, אני יודעת, שלא משנה אם אני אהיה שלמה
או לא, מה שחשוב זה לדעת את מה שהלב שלי מרגיש. להרגיש איתו.
גם אם זה לבכות ולצרוח, ולחטוף התמוטטויות עצבים בגלל כל דבר
קטן.
הלב שלי. אני אוהבת אותו. הוא אוהב אותי. נראה לי, לפחות.
זה כבר בסדר.

זה חצי מונולוג, אז אין פאנצ'ליין.
הודעות לאנשים:
- גל, לא מדובר עליך, אם אתה קורא. ולולה, גם לא על גל.
- בן, לא מדובר עלייך..סתם קפץ לי השם שלך.
-  הלבבות בסיפור לא הומואים.

הסיפור לא מוקדש ל"בן", אלא לליאל. תודה. אוהבת אותך תמיד.