הוא הרים את האגרטל הגדול שעמד על השולחן בסלון, שקל אותו
בידיו ואז כיוון, וזרק. "זה הכל בגללך!" הוא צעק לעבר השני של
הסלון. היא הרימה את ראשה מבין העציצים, פמוט נחושת בידה, ואז
באוויר. הפמוט ננעץ בתוך הקיר, מטר לידו. "בגללי? בגללי? איך
אתה בכלל מעז לומר שזה בגללי?!" אבל הוא כבר היה מוכן. צלחות
החרסינה שהיו תלויות על הקיר לידו היו מונחות עכשיו בערמה בין
הכריות שהוא סידר להגנה. ראשונה, שנייה, שלישית - התנפצו בקול
חבטה על הקיר ועל החלון. הרביעית שברה את צינור העץ שחיבר את
הנברשת הגדולה לתקרה, והחוט, שלא עמד לבדו בעומס, ניתק והנברשת
צנחה ומעכה את העציצים. היא, בשנייה האחרונה, התגלגלה הצידה,
אל מאחורי הכורסא, ליד הכוננית. "הנה לך. נמאס לי מהעציצים שלך
כבר לפני שנים! כל הזמן עציצים, עציצים, עציצים!" הוא קרא.
"באמת?!" היא שאגה, תפסה בקבוק וויסקי שהיה מונח על הבר וזרקה
אותו אל קיר הכריות שהוא בנה לעצמו. "פספסת!" הוא צעק בתרועת
נצחון. "לא ממש," אמרה ושלחה את ידה לתוך המאפרה, לקחה את
קופסת הגפרורים, הדליקה אחד, דחפה אותו פנימה, ואת הקופסה
הבוערת זרקה לכיוונו. תוך שניה הכריות עלו באש. בקבוק אחרי
בקבוק היא זרקה לתוך הבערה. "ביקשתי בלי אלכוהול, נכון?! ובלי
סיגריות!"
"טוב, לפחות נפטרתי מהכריות הנוראיות של אימא שלך!"
"אתה, אתה אל תאמר שום דבר רע על אימא שלי! אמא שלי בן אדם
טוב!"
"יחסית לדיקטטור קומוניסטי!" הוא שלף מכיסו האחורי רוגטקה
ישנה, תפס בובת שיש קטנה שעמדה על דלפק המטבח, וירה אותה
לכיוונה. הוא, כמובן, פספס, ופגע במסך הטלויזיה הגדולה. "אתה
רואה, אמרתי לך שהמסך הזה גדול מדי," היא לגלגה לעברו. "מחיר
טוב בעבור חיסול הפסלון הנוראי הזה," הוא השיב, ואז קלט אותה
דוחפת, בכל כוחה, את הכוננית הכבדה, עד החלון הרחב בסלון.
"אחת, שתיים, שלוש ו... זהו. אמרתי לך, ספרות מקצועית תשמור
במשרד, לא על חשבוני," היא נקתה את ידיה וכשהסתובבה ראתה אותו
רץ לכיוונה, כשהוא מחזיק שלושה פוסטרים ממסוגרים - היא ניסתה
לעצור בעדו אבל הפוסטרים כבר היו באוויר, התעופפו דרך החלון,
ולבסוף נחתו בערמה הגדולה ליד הכוננית-לשעבר. "טיפש! אלו עלו
המון כסף!" היא צעקה. "והספרים שלי היו במבצע, נכון?! וחוצמזה,
למה ספרי מחקר שלי אסור ופוסטרים מתערוכות שלך מותר?"
"אוף איתך, אידיוט!" היא רקעה ברגליה על רצפת העץ, ואז כאילו
'נורת הרעיון' נדלקה מעל ראשה, והיא רצה למטבח ושלפה מהמעמד
שני סכינים ענקיים. "די, די, זה מוגזם!" הוא צעק לה, אבל היא
כבר רצה אליו, מבט של רצח בעיניים, ובדיוק כשהוא היה בטוח
שזהו, נגמר, היא התיישבה על הרצפה והחלה לחרוט עם הסכינים
עיגולים גדולים. "הרצפה... הזאת... סתם... בזבוז... מכוערת...
הכל בגללך!" היא נאנחה, אבל הוא כבר דילג מעליה, רץ לחדר
העבודה, תפס פטיש גדול והחל לשבור את קירות הגבס שהפרידו בין
החדרים. "אני... בכלל... רציתי... להישאר... בדירה... הקודמת!"

אחרי שהיא סיימה עם הרצפה היא הרסה לו את המחשב והוא שרף לה את
סדיני המשי. היא בלגנה לו את ארון הכלים, והוא פיזר את הנעליים
שלה בסלון. היא דחפה לו את מברשת השיניים לביוב, והוא זרק לה
את הבשמים והאיפור למכונת הכביסה והפעיל. הם צעקו ורבו, שברו
ודחפו, שרפו וקלקלו, במשך שעות.
"גט לא תקבלי ממני בחיים!" הוא צעק בזמן שפיזר עלי חסה ומיץ
עגבניות על השטיח במטבח. "גט? אני לא רוצה שום גט! אני רוצה
שתמות, תמות, אתה שומע? ככה כל הכסף ילך אליי!"
"איזה כסף? הכל אצל הפילגש. אה כן, ודרך אגב - אני מנהל
רומן."
"אתה חושב שאני לא יודעת? גם אני מעסיקה מישהו מהצד..."
"מה? את בוגדת בי?" והוא רץ אליה והחל לחנוק אותה בפראיות. היא
הרביצה לו ובעטה בו, עד שהוא שחרר את האחיזה, ושניהם צנחו על
רצפת הסלון החרוטה ונשענו על הארון היחיד שנותר עומד. "מה יש
פה?" הוא שאל.
"אף פעם לא התעניינת בענייני הבית... כאן נמצאים האלבומים."
"באמת תהיתי איפה הם. חשבתי שזרקת אותם יחד עם כל שאר הדברים
החשובים באמת."
"הזבל שלך לא נחשב לדבר חשוב," היא סיננה, ושניהם פתחו את
דלתות הארון. בפנים עמדו עשרה אלבומים מאובקים. אחד אחרי השני
הם עברו עליהם, תמונות מהתיכון, מהצבא, מההיכרות, כל הטיולים
והחופשות. תמונות ישנות יותר, חדשות פחות, תמונות עם תאריכים,
מבריקות ומקומטות. תמונות מהלידה, ברית המילה, היום הראשון
בגן. מהלוויה של אבא שלה, של החבר הטוב שלו. אנחות וצחקוקים
בודדים קרעו את השקט שהשתרר בשדה הקרב הביתי.
"מזל שאורי נמצא בסוף השבוע הזה אצל אימא שלי," הוא אמר
בחיוך.
"נכון. אם מישהו מהחברים שלנו היה יודע מה הלך פה, הוא היה
אומר שאנחנו בני השלושים הכי ילדותיים ופסיכיים שקיימים."
"את תמיד מצליחה להוציא את הילד שבי," הוא התיישר.
"אני לא חושבת שהוא אי פעם נכנס פנימה."
"אז מה? שוב נצטרך לעבור דירה?"
"אני מניחה... שיפוץ יעלה פה המון כסף," היא אמרה, בדיוק כשגוש
גדול של טיח נשר מהתקרה ונחת לידם, מעלה ענן גדול של אבק לבן.
"שבוע הבא עשר שנים, אני ואת."
"כן, אני יודעת. אני בשוק רק מהעובדה שזכרת."
"בטעות, אני נשבע."
"אחותי בטח מארגנת לנו מסיבת הפתעה גדולה."
"כן... את יודעת, אני צחקתי בקשר לרומן מהצד."
"כן, גם אני."
"יופי, אבל אני עדיין שונא אותך, הכי," הוא אמר והניח את ראשו
על רגלה.
"גם אני, יקירי. הכי בעולם."