כשהייתי קטן, חלמתי לעבוד באוטו זבל. רציתי להיות זה שקופץ
מאחורה. הדילוג הנון שלנטי תוך כדי אחיזת העמוד הבוהק ביד אחת
ריגש אותי במיוחד. היד השניה השמוטה לאחור, והעמידה הזקופה עד
הקפיצה לפח הבא הזכירו לי מלח צחור בגד האוחז במוט התורן
ומשקיף אל המפרש המתנפנף לו מעל. באותם ימי ילדות תמימים,
האמנתי שמניף הפחים הקופצני, הוא האידאל הגברי הבלתי ניתן
לערעור.
החלטתי להתאמן על הקפיצה. לקחתי  את עגלת הבובות העשויה מעץ,
של אחותי הקטנה, והעמדתיה במעלה הכביש המחוספס שליד ביתנו.
בהתחלה, במהירות איטית, התאמנתי בדילוגים קלים אל העגלה
המתדרדרת. עם הנסיונות עלתה המהירות ונאלצתי לרוץ במלוא כוחי
כדי להאחז בעגלה הדוהרת. אני מודה. היו כמה פציעות, ועגמת נפש
לא קטנה. אבל, כשהצלחתי להאחז בידית, ולהשעין את משקל גופי על
העגלה, ונתתי לרוח להכות על פניי, נמס כאב הברכיים המדממות,
התפשט חיוך אדיר על שפתיי, וזרם אדיר של אושר הציף את גופי
הקטן שהיה נתון כולו לחסדי כח המשיכה. באותו רגע, הרגשתי,
שלחיים הצעירים שלי, יש משמעות לא פחות אמיתית מדמיוני המפותח.
אחרי שנים, נאלצתי להתפשר ולוותר על חלום הילדות. מצאתי את
עצמי מתרחק מהאושר הקטן גדול ההוא ככל שלמדתי והשכלתי. אבל עד
היום, כשקצת כואב לי, או שליבי כבד עלי, אני עוצם את עיני
ונזכר בפלא הברזל ההוא, ביצירת המופת המרגשת, בעצמה הגלומה
בקסם הענק הזה שנקרא אוטו זבל.