לתיכוניסטים היה משחק שעזר להם להעביר את הזמן כשחיכו על
המדרגות לאוטובוס בסוף יום הלימודים. לכל עובר אורח מעניין
מספיק היו רוקמים, ללא רחמים, חיים שלמים עפ"י מראה חיצוני
בלבד. בחור כחוש אקראי הפך לאיש היי-טק זוטר שהקיק שלו לנעול
עקבי נשים; קשישה סגלגלת שיער הייתה בעברה נערת פיתויים של
המוסד, וכו' וכו'.
כל יום שישי בסביבות השעה אחת הוא היה מחכה אתם לאוטובוס. איש
גדול ממדים, חולצת כפתורים שהתנוססה מחוץ למכנסי שרברבים
וזיפים בני כמה ימים. הוא הרכיב משקפיים לא אופנתיות והזיע,
הרבה. תמיד היה מחזיק זר פרחים גדול וצבעוני, מה שהפך אותו
לתמוה עוד יותר בעיני התלמידים, וקורבן נוח יותר למשחק.
הם החליטו לקרוא לו נחום, מחלק עיתונים מזדקן עם חיבה למנות
פלאפל ופורנו קשה. לגבי הפרחים הם היו חלוקים - חלק גרסו שמדי
שבוע הוא מפזר פרחים בחורשה בה קבר את אשתו המבותרת, ואילו
השאר טענו שהוא מטריד סטודנטיות כפייתי.
האמת, אף אחת מהאפשרויות לא הייתה מפתיעה אותם.
את רבקה הספרנית העירונית הכירו דורות של תלמידים. אם היא
הייתה משתתפת במשחק, סביר להניח שהיו קולעים בול למה שהייתה
במציאות. ספרנית בגיל הבלות, ברווזה מכוערת שכזאת, שהשיא של
היום שלה היה לפתור תשבץ במוסף של סוף השבוע. היא גידלה לבד
שני בנים מנישואין חסרי אהבה שהסתיימו ממזמן, וזכתה מבניה
הסוררים לאותו יחס מזלזל שהייתה זוכה מהילדים בספריה.
כל יום בחייה היה נראה כקודמו. הייתה מבזבזת את בקריה בענייני
משק בית שניהלה באיטיות, לוקחת אוטובוס מוקדם לעבודה ועוצרת
בשווארמיה בדרך לספריה. מדי יום הייתה מזמינה את אותה המנה,
אותם הסלטים, וסועדת על הספסל המרוחק ביותר בגינה שמחוץ
לספרייה. כל ביס הייתה לועסת היטב ומתעכבת על כל צליל פעוט
וחסר חשיבות שנשמע מעברה. חתול רחוב מזנק על עץ, תינוק בוכה,
ילדים משחקים בכדור. עם כל צליל קיוותה לגאולה, ליציאת החירום
שמעולם לא באה.
רצה הגורל ודרכיהם של רבקה ו'נחום' הצטלבו.
ביום שקט במיוחד בספריה, לאחר שחרשה את כל העיתון, החליטה
רבקה, בצעד לא אופייני לה, לנסח מכתב למודעת הפנויים-פנויות.
"מיוחדת ומעניינת, לפרק ב' מרגש" היה הניסוח המוצלח ביותר
שנבחר. במקרה של רבקה, גם עגנון לא היה נוחל הצלחה רבה יותר.
נחום, שבין שאר מעלותיו הייתה גם התנהגות אובססיבית, נהג לקרוא
בעיון את לוחות המודעות בעיתונים שהיה דג מפחי אשפה. איפושהוא
בין ביקוש עבודה לכלבים אובדים, נתקל במודעה של רבקה והחליט
לענות לה.
נחום היה מודע לעצמו, וידע של "24, סקסית ומפתה" או "סטודנטית
מושכת שאוהבת לבלות" אין טעם לענות, אבל למודעה הצנועה הזאת
אולי כן.
שבועיים לאחר מכן קיבל את תשובתה של רבקה והחלה התכתבות
אינטנסיבית. שניהם נמנעו ככל האפשר מלדבר על עצמם, כדי לא
להרתיע, ונושאים שונים מאמנות ועד פוליטיקה נדונו, וההתכתבות
שגשגה.
לאחר כמה חודשי התכתבות ושיחות טלפון דו-שבועיות, קבעו השניים
להפגש.
נחום התגלח והתקלח, לבש את חולצתו האיכותית ביותר והכניסה לתוך
מכנסיו. גם הפעם קנה זר פרחים גדול וצבעוני וחיכה עם התלמידים
לאוטובוס. את האמת שמאחורי זר הפרחים לא הצליחו לנחש במשחקם
הילדותי. בשאר הימים הפרחים נועד לקברה של אמו, אותו פקד
באדיקות שבוע בשבוע מאז נפטרה. הוא שמע את התלמידים צוחקים
עליו בחלק האחורי של האוטובוס, משהו בסגנון של "נהייה דוגמן
נחום", אבל הוא כבר רגיל מילדותו לדיבורים עליו. הוא התעלם
מהמתרחש סביבו וחיכה לפגישה הראשונה שלו מזה שנים.
כשפנה לרדת, חטף אחד התלמידים את זר הפרחים מידיו, וזרק אותו
החוצה אל הכביש. נחום, פגוע עם כאבי ילדות שצפו להם באוויר תקע
בילד מבט זועם וירד אל המדרכה. בשלומיאליות ירד אל הכביש,
מחזיק את מכנסיו למעלה ביד אחת ובשנייה החל לאסוף את הפרחים
המפוזרים. הוא בכלל לא שם לב למכונית המתקרבת במהירות...
עטויה שמלה פחות סמרטוטית מהרגיל, שיער צבוע ואיפור שלא אפיין
את פניה, פסעה רבקה אל עבר בית הקפה. ההתרגשות שאפפה אותה גרמה
לקול אמבולנס שנשמע ברקע להיטמע עם קולות ההמון. היא התיישבה
בשולחן הזוגי שבפינה וחיכתה, וחיכתה. לאחר כארבעים דקות שלפה
מתיקה עיתון ואת משקפיה שהחליטה להסתיר בינתיים והחלה לקרוא.
דרך משקפיה העבותים הכאב שבעיניה נראה כבד מנשוא.
רבע שעה אחר-כך התגנבה מן המקום אל השווארמיה.
ולאחר שסיימה את מנתה הקבועה, החליטה לקפוץ לספריה ולעזור
לבנות במשמרת.
"כמה שאנחנו יפים היום". |
