שתית כבר שתי כוסות בירה ובחנת כבר את כל הבחורות בבאר הריק.
הבוטנים מקפצים להם בעליזות והבייגל'ה קורץ לך מתוך הצלוחית
הקטנה שלפניך. אתה במצב רוח עייף במיוחד ומבקש מה DJ שישים
משהו של שמוליק קראוס. הוא מביט בך במבט מוזר, אבל ממלא את
הבקשה.
אתה מתחיל לזייף, זאת אומרת לשיר, מחייך למלצרית שנראית הרבה
יותר טוב אחרי הכוס השלישית וכל הזמן הזה חושב עליה - על הציור
שהראתה לך, על הקול שלה, השירים שלה. על הגוף החלק שלה, על
הטעם שלה ועל היום שלקחת אותה לים. היום שבו השמיים נפתחו ואתם
עמדתם על הסלעים והתנשקתם כשמים נשפכים עליכם מתוך עננים
כועסים, אבל לאף אחד מכם לא היה קר.
אתה מפיל את המיקרופון בקול צורם על הבאר ומתנודד חזרה לכיוון
השולחן. כשה-DJ שואל את אחד האנשים אם הוא סולח לך על הביצוע
ואתה מסתובב ורואה את שמוליק קראוס יושב בשולחן שמאחוריך, אתה
חושב עד כמה החיים יכולים להיות מוזרים וחוזר לשחות בתוך הבירה
שלך, שלא יכולה ככה סתם ללכת ולעזוב אותך וזה בכלל לא משנה אם
עכשיו שלכת או אם יש גשם בחוץ.