אמא שלי הזמינה אותנו לארוחה מחר בערב - אתה  צועק לי מהמטבח.
חדר השינה מתערפל לי לכמה רגעים ומתוך שינתי בוקע לו, שחור
וסמיך, יום המחרת ,הארור.
אם היית יודע, אולי לא היית מציע שנלך להורים שלך לארוחת- ערב.
למען האמת, אני לא סובלת את הארוחות האלה. עם הפנים הקפואות של
אמא שלך, והאוכל הרוסי, התפל, וצריך לברור את המילים טוב-טוב,
ולהגיד תודה בבקשה וסליחה ואיך אשא את כל הגועל הזה בתוכי?
אני מפחדת מהיום הזה, השלישי בנובמבר. הכל צף, גואה, מעביר
אותי על דעתי.
אבל אתה לא יודע. ילד שמנת שכמותך. אני לא אחת הבנות שאתה רגיל
אליהן. קיבלת אותי תל אביבית קלילה, פוחזת. כבר בפגישה הראשונה
שכבתי איתך. אבל אני? אני, חומד, הרבה יותר כבדה ממה שאתה
חושב. אני... יש לי ילדה שחיה ובועטת בתוכי. איך לא ראית, אתה
שואל? גם את קמטי הזקנה שצצו, אני מטייחת במייק-אפ, לפני כל
יציאה לדיסקוטק. יש דברים שהשתיקה יפה להם, זה מה שאמא שלי
תמיד אמרה, לפני שהכניסה את הכביסה המלוכלכת שלי לארון .  
עוזי בטח יטלפן אליי מחר. גם הוא זוכר. בהססנות הוא ישאל
לשלומי. יספר קצת על החניכים שהיו לנו, רובם כבר בכיתה י"ב.
שלוש שנים עברו מאז שעזבתי את כפר הנוער "קדימה" ותווי פניהם
של חניכיי מיטשטשים בזיכרוני מיום ליום, סיפורי ההישרדות שלהם
מתרחקים ממני והופכים עמומים. אתה זוכר שנסענו לשם באחת
השבתות כשידעתי שכל הכפר בטיול שנתי? איך התלהבת מהמקום.
מגניב, חזרת ואמרת כל הזמן, מגניב.  ניסית לתאר אותי שם, במקום
הירוק ההוא, עם הסוסים והבתים הקטנים, הכפריים - ולא הצלחת. מה
לאורבנית כמוך במקום הזה? שאלת וחיבקת אותי. איך נהייתי אחרת
פתאום. חצאיות ג'ינס ומגפיים. בבקרים עובדת בחנות תכשיטים,
עוטה על עצמי חיוך גדול ובערבים? שותה איתך לשכרה, מתערטלת
בפניך ומערפלת את זיכרוני, את זיכרונה.
עוזי עדיין שם. מלווה אותם בכאוס הגדול של חייהם. איך הם אהבו
אותו, ואני כל כך קינאתי בו. בחור כריזמטי, יציב. בהשכמות שהוא
עשה, כמעט תמיד, הם מיהרו להתעורר. אנחנו עדיין מדברים,
לפעמים, אני ועוזי. גם אתה לפעמים מעביר איתו כמה מילים. שניכם
מנומסים כאלה,  מחונכים לתלפיות. כשהוא מדבר על החניכים, אני
יכולה לראות את עיניו נוצצות. גאה בהצלחותיהם, מאוכזב מאלה
שמעדו. כבר כשהגיע לכפר ידע שיעבור איתם את כל המסלול. אבל
אני? אני עזבתי באמצע. למען האמת, נסתי. נסתי על נפשי.        

הרבה פעמים סיפרתי לך על המחנק שהרגשתי ב"קדימה". איך כולם
מלחששים, מרכלים. גם על חניכיי שהיו לי, שמעת פה ושם. אם היית
יודע איך הם מתערבלים בתוכי. איך עזבתי אותם ככה? בלי הסברים.
בלי התנצלויות. מעניין כמה אנשים עוד יקיאו אותם מחייהם, חוץ
ממני?  ואיך השנים וודאי הופכות אותם קשים ומרירים יותר.    
על רויטל לא סיפרתי לך. שנה וחצי אנחנו יחד ואתה לא יודע איך,
הלוך ושוב, אני נשאבת אל היום ההוא והזיכרון מפלח ומתעתע בי.

זו הייתה השנה השנייה שלי בקדימה. אני ועוזי הדרכנו קבוצה של
שניים-עשר חניכים. ילדים בכיתות ט' עד י', שזוהי להם ההזדמנות
האחרונה לפני המוסדות הסגורים.
היינו שני ילדים, אני ועוזי, רק בני עשרים ושתיים וכבר ניתן
לנו השרביט לנצח על חייהם של ילדים אחרים. מבלי משים, נכנסנו
למשבצות של אמא ואבא, מנסים לעשות קצת סדר במקום שיש בו עצב
גדול, כאוס, ילדים שאיש אינו רוצה בהם - ואנחנו תמורת משכורת
חודשית, אמורים לעטוף אותם, להכיל וללמד מה מותר ומה אסור.
רויטל הייתה אחת החניכות שלי. ילדה שקטה, פנים גסות. כמו שאר
הבנות בכפר, גם לבושה היה זול; המוני. חיבבתי אותה, למרות שלא
כמו חניכים אחרים, היא לא נכנסה ללבי. היה בה משהו נגרר, אנמי.
תמיד ניסתה לרצות את חברותיה, לדבוק במנהיגה התורנית.
באמצע השנה, רויטל החלה לפרוח. משהו בינה ובין אבי, אחד
החניכים הפיקחים בקבוצה, החל להתבשל. בשיחות קבוצה הייתה מביטה
בו בעיניים מצועפות, צחקה מכל דבר שאמר, מכל תנועה שעשה. הוא
החל שומר לה, עם הזמן, כיסא לידו בחדר האוכל.  אני ועוזי היינו
צוחקים עליהם: שני ילדים קטנים, מאוהבים, ממאנים לעזוב ידיים
גם בישיבתם בכיתה.    
הם היו הזוג הראשון בקבוצה. הבנים, כך ניבט מעיניהם, קינאו בכך
שלאבי יש כבר מישהי והבנות גיחכו על בחירתה. הן היו צוחקות
שהוא נראה כמו האח הקטן שלה, עוקצות אותה על מושא-אהבתה.      
         
באחד מימי החורף, אחריי משמרת לילה שעשיתי, הבחנתי כי שכחתי את
הפלאפון בקבוצה וחזרתי לביתן של הבנות. כשנכנסתי לחדרה של
רויטל, שהיה ריק מחברתה לחדר שהושעתה, נגלה לעיניי מחזה אימים:
אבי גוהר מעל רויטל, כשבמיטה מולו אחד החניכים מקבוצת הצעירים
יותר, משפשף את איברו.
אני זוכרת את תחושת הגועל שהציפה אותי. רציתי לברוח מהמקום
ההוא, החולה, מקום שבו הילדים אבודים והמדריכים אבודים עוד
יותר. ג'ונגל של יצרים מכוערים, פרימיטיביים. לא יכולתי להביט
בהם, ויצאתי מיד החוצה. כחמש דקות אחר כך, עזבו הבנים את החדר.
אני התעשתתי וחזרתי לחדרה של רויטל.
רויטל, דומעת, סיפרה לי בגמגום, כי היא אוהבת את אבי והוסיפה
שגם הוא אוהב אותה. כששאלתי האם הסכימה שחזי ייצפה בהם בשעת
מעשה, ענתה שבהתחלה לא רצתה בכך, אבל בפעמים האחרונות זה כבר
לא הפריע לה. העיקר שזה עשה טוב לאבי; שהוא היה מאושר.
בכל גופי הזדחלה צמרמורת כשהיא דיברה. היה בי כעס גדול עליה,
על עיוורונה. לא הבנתי כיצד נתנה לעצמה להיות מושפלת כל-כך,
להיות קורבן לניצול מיני, אפילו מבלי להבין זאת .
לא יכולתי לראות אז, עם כל הלהט האמוציונלי שתקף אותי, את
העולם שממנו היא באה. עולם קשה, פטריארכלי להחריד; עולם, שבו
טיפות החום שהוא טיפטף מגופו לגופה, הספיקו לה, כנראה, כדי
להיות מאושרת.
היא התחננה והשביעה אותי שלא אספר על מה שראיתי לאף אחד.
בייחוד ביקשה שלא אספר על כך לעוזי, אותו נהגה תמיד להציג
לחברותיה שבאו לבקר, כאבא החורג שלה. היא לא רצתה שידע ויראה
את פניה האחרות, אולי פחדה שיירתע מנשיותה. ואני, עייפה
מהמראות הקשים שהתערבלו בתוכי, הודעתי לה שאני אחשוב על זה.
יצאתי משם וחזרתי לביתי.
כל הלילה התהפכתי במיטתי. המראה של אבי בתוכה. ידיו אוחזות
בשערה. עיניו המבוהלות של חזי כשראה אותי וניסיונו המגוחך
להסתיר את מבושיו. הבושה הגדולה. איך אוכל לגעת עוד באבי, ללטף
את שערו בהשכמות? רויטל המסכנה. המופקרת. מעניין אם עוד ילדים
צפו במעשיהם.
למחרת, ניצבתי מול מנהל הכפר וסיפרתי לו על מחזה הביעותים
שנכחתי בו. עוד לפני שעיכל את הפרטים, הרחבתי את הדיבור על
המחויבות שלנו לגונן על רויטל ולסלק את אבי מהכפר. המנהל ניסה
להרגיע אותי. הוא חזר ואמר שאולי כדאי שנערוך, בשיתוף עם הרכז,
שיחת משמעת לאבי. הוא האמין שכדאי לתת לו הזדמנות נוספת כשהוא
מבסס את דבריו על  בעיות משמעת אחרות שהיו לאבי, שנפתרו בעקבות
שיחות הבהרה.
אינני בטוחה שהצבתי את עזיבתו של אבי כאולטימטום להישארותי,
אבל אחרי שיחה שארכה כמעט שעה, שעוזי הצטרף בסופה, השתכנע
המנהל בנחישות של שנינו, שיש צורך להוקיע ולנדות את אבי
מהקבוצה.
אבי סולק מן הכפר וברויטל נפער בור גדול של כעס.
במשך שבועיים היא הסתובבה בכפר, רוב הזמן בפיג'מה, סהרורית,
סירבה ללכת לבית-ספר, מיאנה לאכול. איתי היא לא דיברה. לעוזי
ענתה תשובות קצרות, לאקוניות. אבי היה כעת במוסד סגור והיא
התאבלה כך על עזיבתו, אולי על בדידותה. את כל חיצי הכעס שלה
הפנתה אליי; ירתה בי צרורות של קללות, איומים.
כשהעובדת הסוציאלית רצתה להפגיש אותה עם פסיכולוג, אמרתי אז,
שזו סתם תקופה שבה היא עושה לי "דווקא" ושעם הזמן תשכח את אבי
ותבין שזה היה לטובתה.
שלושה שבועות אחרי שאבי סולק, הגיע עוזי לקבוצה, בזמן המשמרת
שלי, וסיפר בשקט שרויטל "ניגנה בכינור" - זה  היה הקוד בינינו,
המדריכים, לחניכים שחתכו ורידים, בניסיון להתאבד.

רויטל הלכה לעולמה והשאירה אחריה ילדה מזדקנת בת עשרים ושתיים,
אותי.
לפעמים אני חושבת שלעולם לא תוכל לשאת עמי את כובד משקלה. אתה
הרי עדיין צמוד לסינר של אמא. חי לך את החיים על מי מנוחות. מה
אתה יודע על אנשי הביבים? יושב כל יום מול המחשב. בבקרים משוטט
לך באתרי הבורסה ובערבים משוטט בתוכי, נזהר מיערות אפלים.    
אבל אולי הגיע הזמן שתדע. שידיך יצליחו לפרום ולתפור. שתלטף
ותנחם את נימי נפשי הרקובים, העצובים.
מחר יהיה יום הזיכרון השלישי למותה. מעניין אם ב"קדימה" יערכו
טקס- זיכרון. אני אינני זקוקה לטקסים. מאז המקרה לא הלכתי לבקר
את החניכים שהיו לי. אינני רוצה לראות את עצמי, אז, שבועיים
לאחר מותה, בורחת כל עוד רוחי בי, בלי לתת דין וחשבון, בלי
פיצויים מההנהלה, רק רוצה לשכוח מהמראות, לטבוע בתוך צרות
אחרות; אפורות יותר.
אבל שלוש שנים חלפו מאז שעזבתי את הכפר, ואפילו האהבה שלך,
הגדולה, המחבקת, לא  הביאה אותי לנחלה השקטה.
מחר, אני בטח אלך איתך להורים שלך. כשתשאל על הלחלוחית בעייני,
אסביר לך, שקצת נחנקתי מהאוכל היבש של אמא שלך. אתה בטח תצחק.
העיניים שלך יחייכו ויאירו את הפנים הילדותיות שלך, היפות.
בלילה, אתה תחבק אותי חזק ואני אנסה להירדם, מקווה שבאוזניי לא
יהדהדו שוב אותן המילים האחרונות שהיא אמרה לי: "שרמוטה אחת.
הלוואי שיהיה לך סרטן במוח!".