[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילה שרון
/
דמבו הפיל המעופף

גופי מצמיח כנפיים. ראשי סחרחר ועפעפיי כבדים. אני לא רואה
אנשים בבירור, רק צלליות יפות שמחייכות אליי. אני מניעה את
האגן בתנועות רכות ועגולות ומרגישה איך מציפה אותי אהבה. פותחת
סכר לגוף לשיר את שירו והולכת אחריו, שבויה בחדוותו ואחרי
עוצמתו.
שירה, חברה שלי, מפזזת לידי. תנועותיה מוקפדות ומקובעות. אני
בדרך כלל לא נהנית לרקוד איתה , אבל היום אפילו היא נראית לי
חיננית , עפה במחוזות מוכרים.
כבר שתיתי שתי כוסות של וודקה תפוזים ובבית בירה או שתיים,
אינני זוכרת.
אני אוהבת דאנס-בארים. אורות אפלים, עמומים. אוויר מעושן. עיסה
דביקה של תשוקה באוויר. גופי ריק ממחשבות על תמיר שעזב
לניו-יורק. פרפרים חגים להם בתוך ראשי, מבשרים על בוא האביב.
אני שמחה שעברתי לתל-אביב. הבלי העיר מוצאים-חן בעיניי ואני
נשטפת בהם ובחינם. פעם חשבתי שעיר זו גדולה עליי. היום, אינני
יודעת אם קסמיה מהלכים עליי, או שקסמיי מהלכים עליה.
שירה של אלאניס מוריסט "Ironic" מתנגן עכשיו. אני צועקת את
מלותיו. מתמזגת עם התפתלות קולה של הזמרת. כמה בחורים מקיפים
אותי ואת שירה ואני מוחמאת ממבטיהם. מתוך הקצב הזה ניבטות אליי
עיניים זאביות, מזמינות. אני משהה את מבטי על עיניים אלו והן
רצות בראשי במעגלים.

בעל העיניים קולט את השדר ובא לכיווני. גופו רחב, צבע עורו
שחום  והוא משדר קצת חוסר בטחון.
אנחנו רוקדים יחד. הוא מנסה להתאים את תנועותיו לשלי , אך
תנועותיו מגושמות, גמלוניות.
לבי מתפקע מצחוק.
"אני סער." הוא מציג את עצמו.
"מאיה". אני מחייכת.
"אני לא  שומע..."הוא צועק לי באוזן.
אני רוצה לשיר לו את תחילת השיר שבעקבותיו נתנה לי אמי שם זה.
נו השיר ההוא.. "מאיה, מאיה, מה נשתנה בה?"- המוצלח לדעתי בין
שיריו של שלום חנוך. אבל בסוף אני פשוט חוזרת על שמי. הוא
מחייך ומהנהן לאות הבנה.
אנחנו צוללים אחד לפיו של השני וקשה לי לעמוד באופן יציב. הוא
תומך בי.
"את נורא יפה." הוא אומר. אני יונקת את צוף מלותיו ומרגישה
שאני מובלת לאנשהו.
אנחנו  בדרכנו לשירותים. אני מחליטה לא למחות וקצת התרגשות
אוחזת בי.
קירותיו של השירותים צבועים בורדו חזק. התא רחב וליד הדלת יש
מנורה קטנה.        
"איזה רומנטי פה." אני אומרת. אנחנו מתנשקים. הוא מנסה להוריד
לי את החולצה, אני מרשה לו רק להכניס את ידיו. הוא מתעקש, אני
נכנעת. עומדת מולו חשופת חזה, רואה איך גופו מתלהט.
דמותה של שירה עדיין צלולה בראשי.
"אני חייבת לחזור, לא נעים לי משירה", אני מורידה מעליי את
ידיו. את דעתו על כך, הוא חותם בנשיקה תובענית.
הוא מנסה לפתוח את מכנסיי, אינני רוצה שזה יקרה. הוא פותח
כפתור, אני סוגרת. הוא לא מוותר. תופס את שתי ידיי בידו האחת
וביד השנייה פורם אותי. הכל מטושטש בעיניי ואני חוזרת ואומרת
ששירה מחכה לי, לא בטוחה שיש טעם לדבריי.
געגועים לתמיר מתחילים להציף אותי. הכל היה אחרת, אז. שמחות
קטנות של יום חול, נגיעות רכות, מלטפות. איך האושר היום מהתל
בי. חנוק לו בתוך בקבוקי וודקה, מחכה שאתפוס אותו לכמה שעות.
מכנסיו נזרקות על הרצפה. אני לא בטוחה אם אני מסתובבת או שהוא
מסובב אותי אל הקיר. מחול שדים מתחיל. אני מתכופפת מעט, מנסה
לשתף פעולה. רוצה שיגמור מהר. מזהה על הקיר ציור של דמבו, הפיל
שאהבתי בילדותי ומתרכזת בו, מבקשת להקהות קצת את הכאב.
הוא גומר ומסובב אותי אליו. מנקה את איברו עם נייר טואלט ואחר
כך מחבק אותי. בעיניו מבט רך יותר, מפייס. קשה לי לסבול את
המגע שלו. מערבולת מכה בבטני.
הוא מלטף את שערי, עירומנו  מביך אותו. אני יכולה להרגיש זאת.
ואז... זה יוצא ישר עליו. שאריות של פסטה ושניצל בניחוחות
וודקה, ניתזות על חזהו וצווארו.
הוא מביט בי מבועת. עיניו רוקדות בבהלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם מאבדים את
הבתולין, לאן הם
נעלמים? אפשר
למצוא אותם
בחזרה ולהשתמש
בהם בשנית?





שטותניקית רק
מוודאת בהוראות
השימוש


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/03 3:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה שרון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה