כשאותו יום דומם וחשוך של סתיו ערפילי סוף סוף הגיע לתומו,
הדלתות ננעלו, האורות כובו, שעונים מעוררים כוונו, ותרדמה ירדה
על העולם. הודיה, לפי מנהגה היומי עלתה לעליית הגג, בה היא
אהבה להתבודד.
היא ישבה על הגג ,יחפה, ונעצה עיניה בכוכבים המאירים שמיים
אפלים ומאיימים. אלבום משפחתי בצבע סגול בהיר היה מונח על
ברכיה, גופה היה רפוי, אך סירב לנוח. עיניה היו עייפות, עייפות
מיום ארוך, עייפות מלילה ששייך רק לה, עייפות מציביליזציה.
תמונות של ילדות בשחור לבן צצו מהאלבום וחייכו אליה בנאיביות.
עיניה העייפות עקבו אחרי ענן מנצנץ, שנע במהירות, ובקוצר רוח
כיסה את ירח החצות. קולו של רעם לא-צפוי, שבר את שלוותו
המטרידה של החושך, וטיפות כבדות של גשם קל השקו את האדמה
בעליזות. היא הניחה את האלבום בשקט, בתנועות איטיות הסתובבה
כדי לקום ובאותו רגע היא ראתה אותו עומד על המעקה של הגג, של
הבניין ממול.
תוך דקות ספורות היא מצאה את עצמה עומדת על אותו גג של אותו
בניין מאחורי אותו בחור.
"טוב [...] יום המוות מיום היוולדו" (קהלת)
"סליחה אדוני" היא אמרה בקול תמים.
"אתה עלול ליפול" היא הוסיפה תכף, בטון רגוע ומלא ביטחון.
הוא הסתובב אליה והחדיר בה מבט אבוד וחסר-תקווה.
הבחור היה כמו כל שאר הבחורים, מאפייני מראהו החיצוני לא
הפגינו שום דבר בלתי-רגיל. הוא היה גבוה קומה, שעירו היה גולש
ודליל, שפתיו דקות וחיוורות במידת-מה, ועיניו גדולות למדי אך,
עדיין, היה משהו מיוחד, משהו מוזר שהודיה הבחינה באותו מראה
מגוחך. אולי זה היה מבטו המפוחד או עמידתו הלא יציבה, או אולי
העובדה שהוא עמד על קצה הגג של בניין בעל שמונה קומות - משכה
את תשומת ליבה של הודיה.
לאחר הפסקה ממושכת של נשימות איטיות ורחש חשדני הוא נענה
להזהרותיה והתקרב אליה בכמה צעדים.
"את מפחדת למות?" הוא שאל, קולו רעד ועיניו היו מלאות חרדה.
היא הנידה בראשה בשלילה, והחלה להזיז את שפתיה הדבוקות.
"מוות, הוא רק ההתחלה" היא אמרה, ובאצילות, ורכות מסוימת מתחה
את שפתיה כשזוג שיניה הלבנות נושכות את שפה התחתונה.
"של אותה פנטזיה מתמשכת, ואין-סופית" היא המשיכה, קולה התחלף
במהירות ממפוחד לאנרגטי והיא זרקה לכיוונו חיוך מנומס.
הוא עמד למולה כנוע ומבולבל, עיניו הגדולות הביעו איזושהי
רגישות מוגברת להבטחות החיים. היה בו משהו מרשים, איזשהו פיצוי
מיוחד לתקוות ארוכות שנים.
לאחר פאוזה נוספת (קצרה במקצת מהקודמת לה) הודיה ניגשה אליו,
בעדינות שמה את ידיה על לחייו הדביקה את שפתיה לשפתיו וטעמה את
לשונו.
כך, בין-רגע פזיז ונמרץ, בצורה אימפולסיבית, מתסכלת, מטורפת,
אבסורדית חסרת-טקט וכל בושה, הם התאהבו.
"התעוררתי מאוהב/ת הבוקר" (דיויד קסידי)
היא פקחה את עיניה למחצית, ופרסה את ידיה לצדדים. לפתע היא
הרגישה בהעדרו. הוא נעלם. היא שפשפה את עיניה בחוסר סבלנות,
ובמרחק של כמה מטרים ממנה ראתה נייר קרוע ועליו מונח עט בצבע
סגלגל. היא התיישבה על ברכיה והתחילה לזחול במהירות, הרימה את
הפתק וסרקה אותו בזריזות עם עיניה הבוחנות. פנייה הפכו מבוהלות
במעט ועיניה התמלאו דמעות. עד שדמעה אחת התפרצה החוצה. דמעה
לזכרו של אותו רגע קסום, לזכרה של אותה שניה לפני המציאות,
שניה אחרי החלום, כשהיא התעוררה עם חיוך מסופק מפוזר על פניה.
היא קמטה את הנייר, הצמידה אותו לבטנה והחלה לצחוק במרירות.
היא צחקה. קולה נעשה רועם יותר ויותר עד שהפך להד מרוחק ונעלם.
"עולם מתמוטט מרוב אמביציות" (שלמה ארצי)
כל מה שהיא רצתה, זה לחיות עוד יום אחד, להתעורר עוד בוקר אחד
(לצידו) ולשמוע את הדממה המתחבאת מאחורי כנפי האוויר הכבד, שלא
ניתן לנשימה. לרגע, להרגיש את המיוחדות של הפשטות. להתרגש
משירים של וולט ויטמן. למצוא את "האני" שבה ולשרוד.
כל כך הרבה שאלות לא מנוסחות, כל כך הרבה רגשות לא מוגדרים,
ותשובה פשוטה אחת. היא נרצחה על ידי אביה כשהיא הייתה בת
שנתיים.
