[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דין חת
/
מוות הוא רק ההתחלה

מוקדש לזכרה של הודיה קדם-פימשטיין ז"ל.


"היו אלה הימים הטובים מכל טוב. היו אלה הימים הרעים מכל רע.
היה זה תור החוכמה. היה זה תור הסכלות. היה זה תור האמונה. היה
זה תור הכפירה. היה זה עידן האור. היה זה עידן החושך. היה זה
אביב התוחלת. היה זה חורף הייאוש..." (צ'רלס דיקנס - שתי
ערים
)


היא פתחה את הקופסה בזהירות, בתחתיתה באותיות זעירות היה חרוט
"הודיה." טיפות שקופות של געגועים נזלו מעיניה אט אט לתוך
הקופסא ויצרו שלולית מלאה זיכרונות. את הקופסה הזו (כמו כן את
שמה) היא ירשה מסבתא שלה. סבתא שלה, שאיננה בחיים כבר למעלה
משש שנים, הייתה אישה חזקה ואמיצה, ששרדה כמעט את כל האסונות
שמציעה המציאות. היא נלחמה על זכותה להתקיים, כשהצבא של היטלר
נכנס לפולין ובאכזריות ניסה להשתלט על רוחה של אנושות. היא
עיבדה את שדות הקיבוצים בתקופה, בה ג'ון לנון חיבר שירים על
עקרונות הקומוניזם. והאמינה באוטופיה של יושר אנושי ואושר
מסנוור כשנציגי הנוער תכננו רצח אכזרי של מנהיג ממשלתם. אך,
אותה נסיעה גורלית, באוטובוס מספר 16 הביאה את חייה העשירים
לקצם. הודיה לא סירבה לקבל את מותה של סבתא שלה, היא הרי חייה
בדור בו נושא המוות היה נדוש, בנאלי ובמובן מסוים משעשע. היא
חיה את המוות בארוחת בוקר. והמוות ליווה אותה למיטה כל לילה.
היא חייה במציאות בה מוות פוגע בך בדרך לעבודה או בארוחת
צהרים, והזמן של מנוחתך הנצחית מגיע. וכל מה שנשאר מגופך היקר
זה הצל מאחורי עינייך, רוח שמחפשת אור שמימי שידריך אותה. ואתה
לעולם לא תרגיש יותר, לא תבין, לא תצחק, לא תבכה, לא תחלום, לא
תתלבט ולא תאהב. באותה מציאות גותית של אידיאולוגיות קשוחות,
הודיה לא פחדה למות, היא פחדה לחיות.



כשאותו יום דומם וחשוך של סתיו ערפילי סוף סוף הגיע לתומו,
הדלתות ננעלו, האורות כובו, שעונים מעוררים כוונו, ותרדמה ירדה
על העולם. הודיה, לפי מנהגה היומי עלתה לעליית הגג, בה היא
אהבה להתבודד.    

היא ישבה על הגג ,יחפה, ונעצה עיניה בכוכבים המאירים שמיים
אפלים ומאיימים. אלבום משפחתי בצבע סגול בהיר היה מונח על
ברכיה, גופה היה רפוי, אך סירב לנוח. עיניה היו עייפות, עייפות
מיום ארוך, עייפות מלילה ששייך רק לה, עייפות מציביליזציה.
תמונות של ילדות בשחור לבן צצו מהאלבום וחייכו אליה בנאיביות.
עיניה העייפות עקבו אחרי ענן מנצנץ, שנע במהירות, ובקוצר רוח
כיסה את ירח החצות. קולו של רעם לא-צפוי, שבר את שלוותו
המטרידה של החושך, וטיפות כבדות של גשם קל השקו את האדמה
בעליזות. היא הניחה את האלבום בשקט, בתנועות איטיות הסתובבה
כדי לקום ובאותו רגע  היא ראתה אותו עומד על המעקה של הגג, של
הבניין ממול.
תוך דקות ספורות היא מצאה את עצמה עומדת על אותו גג של אותו
בניין מאחורי אותו בחור.    

"טוב [...] יום המוות מיום היוולדו" (קהלת)

"סליחה אדוני" היא אמרה בקול תמים.
"אתה עלול ליפול" היא הוסיפה תכף, בטון רגוע ומלא ביטחון.  
הוא הסתובב אליה והחדיר בה מבט אבוד וחסר-תקווה.
הבחור היה כמו כל שאר הבחורים, מאפייני מראהו החיצוני לא
הפגינו שום דבר בלתי-רגיל. הוא היה גבוה קומה, שעירו היה גולש
ודליל, שפתיו דקות וחיוורות במידת-מה, ועיניו גדולות למדי אך,
עדיין, היה משהו מיוחד, משהו מוזר שהודיה הבחינה באותו מראה
מגוחך. אולי זה היה מבטו המפוחד או עמידתו הלא יציבה, או אולי
העובדה שהוא עמד על קצה הגג של בניין בעל שמונה קומות - משכה
את תשומת ליבה של הודיה.  
לאחר הפסקה ממושכת של נשימות איטיות ורחש חשדני הוא נענה
להזהרותיה והתקרב אליה בכמה צעדים.  
"את מפחדת למות?" הוא שאל, קולו רעד ועיניו היו מלאות חרדה.
היא הנידה בראשה בשלילה, והחלה להזיז את שפתיה הדבוקות.
"מוות, הוא רק ההתחלה" היא אמרה, ובאצילות, ורכות מסוימת מתחה
את שפתיה כשזוג שיניה הלבנות נושכות את שפה התחתונה.  
"של אותה פנטזיה מתמשכת, ואין-סופית" היא המשיכה, קולה התחלף
במהירות ממפוחד לאנרגטי והיא זרקה לכיוונו חיוך מנומס.
הוא עמד למולה כנוע ומבולבל, עיניו הגדולות הביעו איזושהי
רגישות מוגברת להבטחות החיים. היה בו משהו מרשים, איזשהו פיצוי
מיוחד לתקוות ארוכות שנים.
לאחר פאוזה נוספת (קצרה במקצת מהקודמת לה) הודיה ניגשה אליו,
בעדינות שמה את ידיה על לחייו הדביקה את שפתיה לשפתיו וטעמה את
לשונו.  
כך, בין-רגע פזיז ונמרץ, בצורה אימפולסיבית, מתסכלת, מטורפת,
אבסורדית חסרת-טקט וכל בושה, הם התאהבו.

"התעוררתי מאוהב/ת הבוקר" (דיויד קסידי)

היא פקחה את עיניה למחצית, ופרסה את ידיה לצדדים. לפתע היא
הרגישה בהעדרו. הוא נעלם. היא שפשפה את עיניה בחוסר סבלנות,
ובמרחק של כמה מטרים ממנה ראתה נייר קרוע ועליו מונח עט בצבע
סגלגל. היא התיישבה על ברכיה והתחילה לזחול במהירות, הרימה את
הפתק וסרקה אותו בזריזות עם עיניה הבוחנות. פנייה הפכו מבוהלות
במעט ועיניה התמלאו דמעות. עד שדמעה אחת התפרצה החוצה.  דמעה
לזכרו של אותו רגע קסום, לזכרה של אותה שניה לפני המציאות,
שניה אחרי החלום, כשהיא התעוררה עם חיוך מסופק מפוזר על פניה.

היא קמטה את הנייר, הצמידה אותו לבטנה והחלה לצחוק במרירות.
היא צחקה. קולה נעשה רועם יותר ויותר עד שהפך להד מרוחק ונעלם.


"עולם מתמוטט מרוב אמביציות" (שלמה ארצי)

כל מה שהיא רצתה, זה לחיות עוד יום אחד, להתעורר עוד בוקר אחד
(לצידו) ולשמוע את הדממה המתחבאת מאחורי כנפי האוויר הכבד, שלא
ניתן לנשימה. לרגע, להרגיש את המיוחדות של הפשטות. להתרגש
משירים של וולט ויטמן. למצוא את "האני" שבה ולשרוד.
כל כך הרבה שאלות לא מנוסחות, כל כך הרבה רגשות לא מוגדרים,
ותשובה פשוטה אחת. היא נרצחה על ידי אביה כשהיא הייתה בת
שנתיים.



הערה לקוראים:
לפעמים היא קוסמת, שבורחת מהעולם של מוגלגים כדי להציל את
בית-הספר הגוורטס מ"ההוא שאסור להגיד את שמו."    
לפעמים היא נתקלת בחתולים מדברים וארנבים ממהרים, בגן שהמפתח
אליו נמצא רק אצלה, ואותו גן מתנהל על פי חוקים שלה, ובאותו גן
היא משתנה בממדים לפי רצונה.
ולפעמים היא בוני עדיין בחיפושים אחרי קלייד.
ואני, הוא הסופר של כל אותם סיפורים, של כל אותם גורלות. אני
הוא הסופר של חייה, אני הצלתי אותה מאותו עולם של אבסורדיות
וחוסר מוחלט של רציונליות, בו מככבת אנושות מושחתת וברוטאלית.


אלי פימשטיין
28.11.2018
 
"אנחנו לא סתם ציטטות אינטליגנטיות, אנחנו בני אנוש" ( בן
סטילר - "מציאות נושכת")







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בזמן האחרון אני
שומע קולות בראש
אבל הם מדברים
ספרדית ואני לא
יודע מה הם
אומרים.


יעקב פופק על
ספת הסיכולוג.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/03 14:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דין חת

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה