השטן של חיי, הדבר הכי מתועב, שהאנושות יכלה לחשוב עליו, נחת
עלי, מרצוני החופשי ביום בהיר אחד. למען האמת, היום לא היה
בהיר בכלל, זו הייתה תחילתו של חורף, ועננים כיסו את השמיים,
אבל בתוך המסדרונות של "איכילוב" היה מחניק כמו תמיד. אחרי
שסיימתי משמרת נוספת, ניקיתי את מכונת ההפוך (יש לכם מושג, כמה
קשה לקרצף חלב שנדבק לאלומיניום?) ויצאתי החוצה. ראיתי אותו
באחד מן המסדרונות הצדדיים, אחד הדברים הנאים עלי האדמות,
והחלטתי, שהוא יהיה שלי...עכשיו אני יודעת, שאין טעם לרדוף
אחרי כל מה שרוצים, כי הרבה פעמים, בעצם כמעט תמיד, לא נוכל
לקבל את מבוקשנו, ואז המציאות המאכזבת לא תמאן לטפוח על פנינו.
אבל אז הייתי מטומטמת (כן, יופי, שנון..."את מטומטמת גם
עכשיו"...באמת שנון...), וחשבתי, שעלי לנסות ולהשיג את מבוקשי
בכל מחיר.
חשבתי עליו כל הלילה, וחזרתי למחרת רק כדי להשיג אותו. המחיר,
מסתבר, לא היה כל כך יקר, ליתר דיוק 360 שקלים חדשים,
בתשלומים. שילמתי במזומן- תמיד צריך לחתוך עניינים.
כן, כך נכנס לו השטן התכול לחיי. אם יש מישהו, שראוי להעמידו
לפני כתת יורים, ולנקב אותו בכמה מאות כדורים טובים, זהו ללא
ספק ממציא הטלפונים הסלולריים. אם רק הייתי יודעת, כמה צער
ואכזבה ייכנסו לחיי ביחד עם לוח המקשים העלוב, מצויד באנטנה,
מעולם לא הייתי מתעכבת ליד דוכן המכירות של אורנג'. הייתי
חולפת לידו בגאון, לא ממהרת, חלילה, כדי לא לגרוע מכבודי, אבל
גם לא מתעכבת, כדי לא לתת לו לצוד את עיני...בנזונה משוכלל..!
ואם כל מה שנכתב לעיל נראה כמו ציטוט מ"יומנו של סכיזופרן",
המשיכו לקרוא, ותגלו, איך הפכתי אני, חובבת צעצועי הטכנולוגיה
למיניהם, לשונאת הגדולה של פלאפונים ולמניפת נס המרד במכשירים
הארורים...
הטלפון הנייד הוא מכשיר, שגרם לי למצוא ולאבד אדם, שהיה חבר
טוב והאהבה היחידה של חיי. ואם נוותר לרגע על כל הקלישאות של
"עדיף לאהוב ולאבד, מאשר לא לאהוב בכלל", אני אומר בביטחון,
שעדיף לא לאהוב ולעולם לא לכאוב כמו שכואבת אני. ישנם פצעים,
שהזמן מרפא, אך הפצע שלי ממשיך לשתת דם ולהציק, וכשהכאב כמעט
שוכך, פתאום מתפרץ שוב, ואני מתפתלת באגוניה מתמשכת, כשהשטן
התכול לצדי, מחייך אלי בדממה.
כל קשרי הידידות הטובים ביותר מתחילים בשיחות חולין סתמיות,
כך גם שלי. כל האהבות הגדולות מתחילות ברמזים קטנים, וגם
הסיפור שלי לא היה יוצא דופן. השיחות התחילו, המשיכו והתנהלו,
עד קצן המר, בעזרתו האדיבה של השטן שלי. הערות סתמיות, וידויי
אהבה ומשפטי שנאה עזה, הכל עבר דרך הלווין, המסתובב לו אי שם
בחלל, בעשותו את דרכו מהטלפון שלי אל שלו. מן הלב שלי, אל
ליבו, אם קיים...אם אני אספר את כל מה שאירע לאדם זר, ודאי לא
יבין זאת וילעג לי- הרי מה מגוחך יותר משני אנשים המתחבאים
מאחורי צגים מרצדים, קיצורי מילים ופרצופים מחייכים המורכבים
מנקודות? אכן, השתקפות של חיי- עליבות וגיחוך. אבל זוהי עובדה,
ואלמלא היה קיים הטלפון הסלולרי, ספק אם הייתי מחליפה יותר
מחמש מילים עם אותו האדם, שלפני שהכרתי אותו, חיי לא היו חיים,
אבל לא ידעתי זאת, ולכן הייתי שלווה, ואילו עכשיו, כשהכרתיו,
אני מבינה, עד כמה חיי הם בעצם אינם חיים...
להטיח בקיר, לרסק עם פטיש, לעבור עליו עם טרקטור- זה מה שאני
רוצה לעשות לצעצוע הארור! למה חיי לא יכלו להיות פשוטים יותר,
למה איני כשאר בני האדם, הנפגשים, מדברים, חיים ומתים במציאות
הגשמית ולא בין שורות של אותות זעירות?! למה רק עולמי מתקיים
לו בממד וירטואלי, הדל כל כל מבחינה רגשית?
כמה פעמים אמרתי, שאני אוהבת, וצעקתי עד כמה אני שונאת, והכל
בצעקה אילמת ובלחישה, שמרעידה בניינים...כי במילים קמוצות אי
אפשר להעביר לא טון, לא רגש, לא כאב?
למה? כל השאלות מתגמדות ונעלמות ותוך הגבלה של 160 אותיות,
אני יכולה לשאול רק "למה". מהורהר, לא בטוח, חרישי..למה עניתי
לאותה הודעה ראשונה, ולמה כתבתי את אותה אחת האחרונה, ולמה זה
הפך להיות כל כך כואב? איך פלאפון, עם פנל בצבע תכלת, הפך
למכשיר עליו אני מביטה בגעגועים ובבוז, בתקווה ובשנאה, בכמיהה
לאהבה, לחום, לסקס...? איך החליפה חתיכת מתכת את האדם, את כל
מה שאנושי, את הרגש? ואולי לא החליפה, אולי מעולם לא היה כלום,
אולי דמיינתי ופרשתי ככה את אותן 160 האותיות...
אולי השתגעתי? אולי...כולם חושבים כך ממילא, אז זה לא משנה.
אני רק יודעת, שאת הטלפון המקולל אני הולכת להעביר למישהו, או
אולי להשמיד. להשמיד את הראיה האחרונה לכך שמתישהו נאמר "אני
אוהב אותך". |