היום החל לערוב, והחמה החלה לשקוע, תוך שהיא משאירה קרני אור
ספורות הבוקעות מבין עלטת העצים וצמחיית היער העבותה.
אמנוניניוס צעד בשבילי העפר, משתדל כפי יכולתו לא להשמיע כל
צליל העלול להפחיד את יצורי היער, שאחד מהם חייב היה להיות
קורבנו עוד היום. הוא צעד חרש, פוסע על האדמה הרכה והתחוחה,
שיערו השחור כלילה  מתנפנף מאחוריו בקלילות. עיניו החדות
הבחינו לפתע בקווצת שיער בהיר חולף בינות בדי העצים. הוא חשק
לצבור מהירות ולתפוס את היצור הזה שלפניו. סמוך ובטוח היה, כי
זהו ודאי היעל המוזהב, אחריו תר מעלות הזריחה. לא חשק בנפשו
להרתיעו בריצתו, וידוע ידע כי היעל הינו קל רגליים ומהיר
ביותר. הוא פסע חרש, מסווה פסיעותיו ברוח השורקת. חיוך נתפרש
על פניו בעודו מאזין לקול פכפוך המעיין המצוי בקרבת מקום. היעל
בוודאי יעצור לגמוא מהמים הזכים, ומעשהו זה יקל עליו לתופסו
בהפתעה, מבלי שהלה יוכל להגן על עצמו ולברוח.אמנוניניוס התקרב
למעיין, ונעצר מאחורי שיח ענפי ערבה שהתנועעו ברכות בסמוך
למים. שוב ראה את קווצת השיער הזהוב, אך לפליאתו הרבה, לא היה
זה יעל, כי אם בת אנוש יפת תואר הפוסעת לכיוון בריכת המעיין
הזעירה. בגבה עמדה אליו, צופה על כתם השמש באופק הנדמה כי הוא
שוקע לאיטו אל תוך הבריכה.אצבעותיה המעודנות אחזו בכתפיות
שמלתה הלבנה שהייתה קרועה ומלוכלכת במספר מקומות. הוא הבחין
בשריטות על שוקיה. היא התירה את החבלים העדינים שקשרו את השמלה
והבליטו היטב את חמוקיה הנשיים. השמלה נפלה ברכות, חשפה גב
עדין ודק, ואחריו אחוריים מלאים ורגליים ארוכות
ומחוטבות.אמנוניניוס עצר נשמתו למשך רגעים ספורים אלו. נדיר
לראות במעבה היער בני אנוש, ובוודאי עלמות צעירות המצויות
לבדן. זמן רב כל כך לא חזה באדם ובאישה, עד כי לא יכל לחדול
מלסרוק את גופה ובייחוד את פלג גופה התחתון שהיה כל כך שונה
מגוף הסוס הגדול והמסיבי שלו.היא נכנסה אט אט למים, נהנית
מקרירותם של המים העוטפים ברכות את גופה. הוא צפה בה משתעשעת
במים, רוחצת בהם כנימפות היער בכבודן ובעצמן.לבסוף, יצאה
מהמים, והוא ראה את ראשה, כתפיה, שדיה ובטנה יצאו בזה אחר זה.
פניה הדהימו אותו והוא התקרב מעט כדי להטיב לראותן. נדמתה לו
ביופייה העולה מהמים כאפרודיטי האלוהית נולדת מקצף
הגלים.הקנטאור, בחוסר זהירותו, דרך על זרד יבש שהשמיע קול נפץ
רך. זה הספיק בשביל שהנערה תרים ראשה ותראה לחרדתה הרבה את ראש
הגבר בינות ענפי הערבה, ואז את רגלי הסוס שלו מציצות מביניהן.
היא פלטה קול צרחה חד, ואז החלה לנוס למעבה היער, שמלתה נושרת
מבין אצבעותיה.אמנוניניוס נתעצב על ליבו על עגמת הנפש שהסב
לעלמה, אך חש כי הוא מוכרח להשיגה ולהחליף עימה מספר מילים.
הוא נטל לידיו את שמלתה ודהר אחריה ביער. מובן כי הוא מהיר
ממנה עשרות מונים, וכשסבה לאחור וראתה אותו רץ אחריה, שיערו
כהה ואפל מתפרש סביב פניו בעלות האף התקיף, קלוע במחציתו לצמה
וקשור בסרט כחול כהה, את העיניים האפלות והלסת החזקה, פחדה
לאין ערוך. היא המשיכה לרוץ כאחוזת שד, ובעוד היא נסה על חייה,
מעדה בענף וקרסה על האדמה. במעידתה העירה ממושבו נחש ירוק
וארוך שהכיש אותה והסתנן אל בין הצללים.אמנוניניוס ראה אותה
קורסת על האדמה ולא נעה ורץ אליה ככל יכולתו, מקווה בכל ישותו
כי הנערה רק נפצעה וכי לא אונה לה כל רע.הוא עמד לידה, וראה את
נכישת הנחש על ירכה. הוא אחז בה תחת צווארה ותחת ברכיה והרים
אותה אל מערתו המצויה בפסגת הגבעה הגבוהה ביותר באזור, על אדמת
טרשים ואבן.הנערה פקחה עיניה לאחר ימים מספר בהם לא הייתה
בהכרה. במסירות רבה אין קץ, אמנוניניוס שהתאהב בנערה טיפל בה.
הוא הלך אל נימפת היער וביקש עזרתה כנגד הרעל שהחל להתפשט
בגופה של זו.הנערה פקחה עיניה וראתה את פניו של הקנטאור. תחילה
חשבה כי הוא גבר נאה, אולם אז הבחינה כי הוא קנטאור, ובראותה
אותו גוחן מעליה, בטוחה הייתה כי הוא צד אותה למען ייטול חייה
ויזון מבשרה.
"אל תדאגי, עלמתי הנאווה. פגוע לא אפגע בך. הן טיפלתי בך
בחולייך ועתה  כמעט בריאה לחלוטין את", ניסה להרגיעה כשצפה
באימה הניכרת בעיניה.
הנערה התרוממה על ירכיה ואומנם הבחינה בחבורות כהות על רגליה
ועל סימני נכישת הנחש שהחלימו זה מכבר ונותרו כעת שתי נקודות
אדומות בלבד, ובתחבושת סביב קרסולה שכאב לה מעט.
"תודה לך, קנטאור יקר. מתנצלת אני מעומק לבי אם פקפקתי בטוב
לבך, אך מבין אתה כי לא שמעתי טובות אודות גזעכם"
"אכן. עקב קנטאורים ספורים שביישו את שמנו, בני האנוש בטוחים
הם כי כולנו מרושעים ואוכלי אדם. זהו דבר שקר. רובנו לא יפגעו
בבני האדם לרעה אם לא יחפצו הם עצמם לפגוע בנו, ואנו שוחרי
שלום. אמרי לי נא, מדוע עלמה צעירה שכמותך מתהלכת לה ביער
מסוכן זה ללא ליווי והגנה?", שאל והושיט לה נאד יין.
הנערה לגמה מהיין בצמא. פיה יבש היה כי לא שתתה זה זמן רב.
"שמי הוא תאמריסיי. הנני בתו של המושל לטיאס. לפני ימים מספר,
יד ימינו הארור מרמנוטוס , בגד באבי והשתלט על אחוזתו. את אבי
רצח בדם קר וכמו כן את עבדינו ושפחותינו. לא הותיר אחריו אף
נפש חיה. אני נמלטתי על חיי בקושי רב ונסתי אל היער בתקווה כי
לא ישימו לב להעדרי, ולא ירדפוני. מה שימך אתה?"
"אני הוא אמנוניניוס, נצר לקסטור המהולל, שליט הקנטאורים. החשה
בטוב את?"
"כן, חן-חן לך, אם כי תשושה אני. התסלח לי אם אנום קמעה?"
"ודאי שלא, העלמה תאמריסיי. אלך לי ולכשתתעוררי אדאג לכל
מחסורך. אצוד לנו את ארוחת הערב", חייך אליה.
תאמריסיי הסבה ראשה ונמה במהירות. אמנוניניוס ליטף שערותיה,
וחש איך לבו יוצא אליה. נפשו שקעה במצולות העצב והיגון עד
מהרה, כי ידע שעלמה נאווה וענווה זו לא תשים לבה אליו- יצור
גדול, מכוער ומגושם כמותו. יצא לצוד ביער יעלים וצד יעל ארוך
רגליים ויפה קרניים. נטל אותו על כתפיו ולקחנו למערתו.
לכשהגיע, פשט את עורו של היעל והתקין להם נזיד בשר מהביל. רגיל
היה לאכול את הבשר כשהוא נע למחצה, אך היה מודע היטב לטעמו
המעודן של האדם, ועל כן בישלו היטב בתוספת גרגירי יער. מעורו
של היעל התקין לה מלבושים תחת שמלת המשי הלבנה והמרוטה שלבשה
עתה, שדמתה יותר לחגורת קרעים.תאמריסיי התעוררה משנתה ופיה
היבש הפיק רוק עקב ניחוח התבשיל שהתפשט בכל המערה. אמנוניניוס
הושיט לה את מלבושה החדש, ולכשמדדה אותו והוא התאים לגזרתה
במדויק והלם את גופה, לא הייתה מאושרת ממנה. הם סבו סביב
המדורה שהפיצה חמימות נעימה ואור שהטיל צללים רכים על קירות
המערה. שעת לילה מאוחרת הייתה. הם שוחחו שעות, ולפתע
אמנוניניוס היסה אותה. הוא הבחין בנקודות אור מסתובבות ביער.
הוא ידע כי אלו לפידים שהציתו בני האדם. לבו ניבא לו רעות.
נקודות האור התקרבו למערתו.  תאמריסיי הבחינה גם היא באורות
הקרבים אליהם."אבוי! חוששתני כי באו לחפשני. כיצד יכולתי לחשוב
כי לא ישימו לב לבריחתי? הן אני בתו היחידה של לטיאס. באם לא
יהרגוני, אוכל להינשא לעלם ולרשת את כיסאו של אבי. מה נעשה?
קרובים הם עד מאוד!", הזדעקה.
"לו הייתי לבדי, יכולתי להתמודד, אך עימך יקשה עליי לברוח ולא
אסכנך בקרב נגדם. למעשה, כעת אני מבחין שמספרם רק מתעצם. אני
חושש שלא אוכל להתמודד לבדי מולם", ענה בעצב אמנוניניוס.
"אם כך", הרכינה ראשה,"הסגרני לידיהם. נפשי אינה חפצה שמושיעי
ימות בגללי"
"לא אעשה זאת בעד שום הון שבעולם!", הרים קולו, "הנני מחויב
לחייך. לא אנטוש אותך ואגן עלייך בכל מחיר, אף בחיי!".
לבה  של תאמריסיי פעם במהירות. אציל נפש הוא ואמיץ. גבר אחר
היה נוטש אותה על רגלה הכואבת ונס על חייו.
"בואי", אמר, "ננסה לברוח. עתה האפלה תגן עלינו. מכר טוב יש לי
שגר לא הרחק מכאן. אם נצליח ללכת בקצב טוב, נוכל להגיע אליו
תוך שלוש שעות לכל היותר, אני משער".
אמנוניניוס הרימה על גבו והיא רכבה עליו, אחזה היטב בחזהו
המוצק והשרירי. היא חשה את לבו פועם במהרה, ואף היא התרגשה.
מעודה לא נגעה כך בגבר, וחשה אינטימיות גדולה עם הגבר הלזה.
הוא נשא חן בעיניה מאוד."חבקיני בחוזקה. איני רוצה כי תיפלי
ממני כשאדהר", אחז בידיה. שניהם חשו בצמרמורת נעימה פושטת
מכפות ידיהם אל תוך גופם.היא אחזה בו בחוזקה כמה שרק יכלה,
וכיסתה את שיערה בכיפת בד רחבה, למען שיערה הבהיר לא יבהיק
בחשכת הליל.אמנוניניוס לא יכל לדהור במלוא כוחו, הן בגלל האפלה
ששררה והן בגלל האישה שישבה על גבו. הוא הכיר את שבילי היער
היטב ופסע בהם כעיוור המכיר היטב את סביבתו. הוא השתדל להסוות
את קול פרסותיו.לפתע, שמעו קולות אנשים. הם הבחינו בהם. הוא
החל לדהור במהירות, עד שהגיע לבריכה בה ראה לראשונה את
תאמריסיי.
"מה נעשה כעת?", שאלה באימה תאמריסיי."
הו, האלה אפרודיטי הנאצלה, היפה בנשים! האם נגזר עלינו למות,
עתה שגילינו את פני אהבת האמת?", זעק אמנוניניוס.
אפרודיטי שצפתה בזוג יוצא הדופן כל אותה העת, אבתה לעזור להם.
היא התגלתה בפניהם, נשקה ללחייהם ואמרה: "חיה תחיו, ואף במותכם
לא תיפרדו".
הם נשקו זה לזו את הנשיקה הראשונה והאחרונה שלהם, כך היה נדמה.
ברגע שראשון הלוחמים היה קרוב אליהם ביותר, והם כבר ראו את
קסדתו המנצנצת קרבה אליהם, הטילה אפרודיטי את קסמיה על הזוג
והפכה אותם לפרח יפיפה בגוני לבן-צהוב-כחול.הלוחמים הגיעו
למעיין, ואפרודיטי שבה למשכנה באולימפוס.הם הביטו אנה ואנה ולא
הבינו לאן נעלמו הקנטאור והעלמה. תחת זאת, הבחינו רק בפרח
משונה ויפיפה כמותו לא ראו מעולם, ומאז כונה פרח זה בשם אמנון
ותמר.