שלום תמר.
עברו כמעט שנתיים מאז שהחליטו להתיר לך את החוזה, אחרי שלילה
שלם בילית עם מילואימניקים באמון הגדוד האחרון, בניגוד לחוק
הצבאי היבש, הבלתי סלחן לכל גילוי של רטיבות. חזרת להולנד. אני
מקווה ששם פגשת בחברה סובלנית וסבלנית יותר מזו שלנו כאן.
מעולם לא הייתי מתארת לעצמי שאשוב לכתוב לך, בעיקר אחרי מה
שקרה. אבל כעס, כך היית אומרת תוך כדי אותם רגעים פלספניים-אלק
שלך, הוא כמו קוביית קרח - צריך לשמור אותו בתנאים מאוד
מסויימים, אחרת הוא נעלם. אז הכעס שלי עלייך נעלם. נותרו רק
רחמים. והכרת - תודה.
רחמים שנגזר על נשמה טועה, אומללה, ומעוותת כשלך להמשיך לחיות
בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא מבלי להיות מודעת לטעותה, אומללותה
ועיוותה.כי לא פגשתי מעולם נשמה כה אבודה כשלך, המחלקת את
בריותיו של הבורא ל"שווים זיון" ולכאלה שאינם, לפי הגדרותייך
שלך. נשמה שהעלתה את הגוף לדרגת אל. נשמה שעבורה ללב האנושי
אין תפקיד בכיר יותר מטמפון - מכשיר אינסטרומנטלי שנועד לספק
צרכים גופניים ותו לא. לפעמים הייתי תוהה מה ההבדל בינך לבין
בעל חיים, או בהמת השדה. כמוהן את שטופת זימה, תועלתנית ותאוות
ממון וכוח. במחשבה שנייה, מה עשו לי בעלי החיים? ואני,
בטפשותי, עוד הייתי מבקשת מסילות לליבך, מנסה להחדיר מעט מוסר
לראש הקש (תרתי משמע) שלך. ללא הועיל.
איך אפשר לחנך אשה אשר העלתה את עצמה לדרגת אל? שמתפעלת
מהמאסיביות והנוכחות הבוטה של הגוף שלה? שמסוגלת לבקר במקלחת
פעם בשבוע, לא יותר, ולגדל את שיער ערוותה, בתי שחייה ורגליה
פרא, מתוך התרסה בלתי מובנת כלפי המין הגברי, כמו ביקשת להוכיח
לך ולעולם כולו עד כמה נמוך ירד גבר (שוב, תרתי משמע) על-מנת
להוכיח לעצמו כי הצליח להשכיב את הקצינה הבלונדה מהמדר"יה, בלי
לדעת כי הוא רק כוכב אחד קטן, רגיל, אחד ממליון.
עוד לא נבנה בית-הקפה בו יפגשו הגבר והאשה לראשונה, שיתחתנו
לבסוף ויולידו את האדם שיגדל להיות אשף מילים כך שיצליח לתאר
את ההרגשה שלי, בארוחת הצהריים בבסיס, שומעת שולחן שלם מתפאר
ב"ביצועים שלך". התפארות גרידא? אני לא חושבת. לא כל אחד יכול
לתאר את הקעקוע של הדולפין שנראה כאילו הוא שוחה על "גלי" שיער
ערוותך (את, בהומור הבהמי שלך, התפעלת מהעובדה שמתוך הערווה
שלך קופץ דג - זה דולפין  בורה שכמוך - כאילו רמז לריח
האופייני של איבר המין הנשי).
אז מה רצית ממני? מה רע עשיתי לך ומה פשעתי שהחלטת להתעלל בי?
הרי בעצמך אמרת שמעולם לא נמשכת לאשה אחרת מלבדי. (נראה שזהו
היתרון המיני היחיד שלי עלייך...). או אולי הייתה זו העובדה
המחרידה הזאת, שמעולם לא הבנת אותה, כך סיפרת, כי גברים
ישראליים נרתעים ממגע מיני עם אשה בזמן הווסת. מה, לא יכלת
לשאת את המחשבה ששבוע שלם לא יעברו עלייך כה וכה, עד שהיית
צריכה לגרום לי להתאהב בך כל כך, כך שאסכים להשפיל את עצמי
ולהיות איתך דווקא ובעיקר בתקופה הזאת של החודש? רק האל יודע.
או שלא. יש דברים שגם אלוהים בוחר לא לדעת מהם.
והכרת תודה. אני חשה כלפייך הכרת תודה. אחרי ה"רומן" שלנו,
פתאום התחברו להן פיסות הפאזל, וכל חרוז במסכת חיי החל להסתדר
לכדי שרשרת ארוכה של תובנה. פתאום הבנתי ש"זה" תמיד היה שם.
תלוי כמו תמונה של צדיק עבדקן וחמור סבר על קיר הסלון, שאין
משגיחים בה אך יודעים, בתת מודע, שהיא תלויה מעל. משקיפה.
מבקרת. סקרנית. פתאום הסתבר לי שהמבטים החקרניים שנעצתי בכפות
רגליהן הנתונות בסנדלים של חברותיי לכיתה לא היו אקראיים,
שהגיפופים התמימים כ"כ עם גבריאלה, לא היו כ"כ תמימים, ולא היו
גילויי אהדה  גרידא (התעלסויות שגרמו לסילוקה של גבריאלה
מהאולפנה, וללילה ארוך של דמעות ותחנונים בפני אם הבית שלא
לספר להוריי), ושהמעשה המוזר והכל-כך בלתי צפוי עם השק שינה
והמדריכה בטיול השנתי לא היה באמת מוזר, ובטח שלא בלתי צפוי,
(אולי אני זו שהפלתי בכוונה את השק למים, אני זו שביקשה לישון
איתה, אני זו שהצעתי לה לישון "ראש-זנב", ואני זו שהוליכה את
ידה מכאן לשם והלאה? ).
מסתבר שאכן בכל רע יש טוב, וגם בהמה ענקית ונורדית כמוך יכולה
לגרום בסופו של דבר לטוב. שכן מצאתי שלוות נפש בידיעה מי אני,
ושתמיד הייתי מי שאני. או שלא. אולי אני לא באמת יודעת מי אני.
אז מי יודע? האל? יש דברים שאפילו האלוהים בוחר שלא לדעת
מהם...
(כבר לא) שלך, מיה