[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריאל פיין
/
הטלפון ואני

אני שונא את הטלפון שלי.
והוא שונא אותי.
המספרים המפתים. מספרים לבנים חרוטים בפלסטיק שחור, קוראים לי
בקול ענוג "בוא, תחייג. רק לשמוע את הקול המתוק שלה, רק
לרגע...

ואז לנתק".

הצלצול כמו צחוק מלגלג, מהתל בי באכזריות. "אולי הפעם זאת היא.
אולי אני ארים את האפרכסת ואשמע את קולה מהעבר השני..."

אבל לא.
והשתיקה, השקט האינסופי בין צלצול לצלצול - מוות. שתיקה רועמת
שממלאת את חלל הבית. את חלל הנשמה והנשימה. את חלל היסורים שלי
באפשרויות אינסופיות. שקט שגורם לאוזניי לדמם ולליבי להתכווץ.

אני יושב, שעות, ומביט במכשיר הארור. מקווה. מפחד. כל תקוותיי
ופחדיי נתונים ביציקת הפלסטיק המקוללת. רוצה לקום, להרים את
אותו הפוחז, ולנפץ! לשבור! לזרוק מהחלון ולעולם לא להביט בו
יותר!


אבל אני לא מסוגל. לא יכול להסיר את עיניי ממנו. כל קיומי נתון
לו. אני משועבד, כמו וסל שבור. פעימות ליבי מהדהדים לפי קצב של
פעימות מונה.

וכל זה למה?


כי אולי...


רק אולי...





הטלפון יצלצל







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי אני חדש פה


מנחם העכברוש
הראדיואקטיבי
מתמודד עם
המציאות הקשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/03 1:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריאל פיין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה