אני שונא את הטלפון שלי.
והוא שונא אותי.
המספרים המפתים. מספרים לבנים חרוטים בפלסטיק שחור, קוראים לי
בקול ענוג "בוא, תחייג. רק לשמוע את הקול המתוק שלה, רק
לרגע...

ואז לנתק".

הצלצול כמו צחוק מלגלג, מהתל בי באכזריות. "אולי הפעם זאת היא.
אולי אני ארים את האפרכסת ואשמע את קולה מהעבר השני..."

אבל לא.
והשתיקה, השקט האינסופי בין צלצול לצלצול - מוות. שתיקה רועמת
שממלאת את חלל הבית. את חלל הנשמה והנשימה. את חלל היסורים שלי
באפשרויות אינסופיות. שקט שגורם לאוזניי לדמם ולליבי להתכווץ.

אני יושב, שעות, ומביט במכשיר הארור. מקווה. מפחד. כל תקוותיי
ופחדיי נתונים ביציקת הפלסטיק המקוללת. רוצה לקום, להרים את
אותו הפוחז, ולנפץ! לשבור! לזרוק מהחלון ולעולם לא להביט בו
יותר!

אבל אני לא מסוגל. לא יכול להסיר את עיניי ממנו. כל קיומי נתון
לו. אני משועבד, כמו וסל שבור. פעימות ליבי מהדהדים לפי קצב של
פעימות מונה.

וכל זה למה?


כי אולי...


רק אולי...





הטלפון יצלצל