באמת שכבר נמאס לי.
נמאס לי לעמוד באמבטיה הורודה שלי עם הוילון ולהרגיש את זרם
המים החמים מצליף בי, כמו שהדמעות שלי מצליפות על לחיי, כמו
שהמחשבות שלי מצליפות בקופסת ראשי. כבר נמאס לי לדמיין אותך,
או אותך, או את ההוא איתי במיטה.
נמאס לי להשתוקק כל כך למגע של גבר, למבט שלו, לניצוץ בעיניים
כשאני מתקרבת אליו ומטביעה אותו בנשיקותיי, לבליטה בתחתונים
שלו כשאני מתפשטת מולו.
נמאס לי לערוג לשכב על המיטה ולהרגיש יד גברית גדולה חופנת
אותי ומלטפת אותי ומעבירה בי צמרמורות של עונג וריגוש לקראת
שעתיד לבוא. לחוש את שפתיו, לשונו, אצבעותיו ועיניו בכל פיסת
עור בגופי.
נמאס לי לחשוק בלהרגיש גוף כבד מעליי, נדחק לתוכי, נשיפות על
צווארי ופה רעב ועיניים בוהקות, לאחוז חזק בידיי בגוו, לצבוט
בשכמותיו וברגעי הקסם האלו בו אני הכי חשה מחוברת אליו ברמה
הכי בסיסית והכי פראית בגוף ובנפש, לשרוט לו את הגב ולצבוט לו
את הישבן ולצעוק את  מה שאני בדיוק מרגישה, או לנסות להתקרב
לזה.
נמאס לי אפילו לחשוב איך זה לשכב עירומה לצד גבר שנרדם בין
זרועותיי וללטף אותו בפנים ובשיער ובגוף ולחשוב עליו ועל מה
שהיה עכשיו ומה שיהיה אחר כך.
נמאס לי להזדיין. אני רוצה כבר לעשות אהבה. פעם אחת בחיים
לעשות אהבה דו-צדדית וליהנות ולא להתייסר במחשבות אחר כך.
נמאס לי להתנזר ולחוש את הרעב התמידי הזה לאהבה גופנית ונפשית,
רעב שאוכל אותי מבפנים ולא שבע כי הוא לא מקבל את מה שהוא צריך
מלבד תחליפים עלובים.
נמאס לי להסתפק בפחות ממה שאני צריכה ורוצה ולמצוא את עצמי
במיטה עם גבר שאלוהים יודע מה יוליד המחר, שאני חשה דפיקות לב
אבל רק בגלל המאמץ הגופני.
נמאס לי להתנשק עם גברים וליהנות מזה, אבל לא להרגיש שום
פרפרים שמתרוצצים מבפנים, לעשות את זה מכאני בלי רגשות מלבד
משיכה ותשוקה.
נמאס לי להחליף גברים כמו גרביים ושגברים מתייחסים אליי כמו אל
תחתונים.
נמאס לי להתאכזב בכל פעם מחדש כשאני תופסת דג זהב ברשת ומגלה
שזאת רק נעל ישנה.
נמאס לי שהלב שלי נשבר שוב ושוב ושוב ושוב במעגל קסמים שחוזר
על עצמו מאז שהתחלתי להתעניין במין הגברי והוא לא נפסק.
נמאס לי להתחיל להתאהב בגברים ולפתח כלפיהם רגשות ולגלות שהם
לא מרגישים כלפיי אותו הדבר, או שכן אבל אנחנו לא מתאימים או
שמסיבה זו או אחרת זה לא יצליח.
נמאס לי כבר להיות לבד, כי אני לבד כל כך הרבה זמן, גם כשאני
עם מישהו.
נמאס לי לשמוע על הזיונים של החברות והידידים שלי ועל האהבות
שלהם, כשלי  אין כלום.
נמאס לי לקנא בהם ועל הזוגיות הנפלאה שלהם (למרות שהיא לא תמיד
כזאת, אבל לפחות היא קיימת) ונמאס לי שאני מספרת להם על מישהו
חדש שהכרתי וכל מה שיש להם להגיד זה: "שוב? אנחנו כבר לא
עוקבים אחרייך...".
נמאס לי לחשוב שאולי משהו בי דפוק כי אני לא משיגה אף אחד,
וכשאני כבר כן אז אני לא מצליחה לשמור על הקשר. אולי בעצם בתת
מודע שלי אני נהנית לרחם על עצמי וכביכול רוצה קשר אבל אני רק
מרחיקה אותו ממני.
אולי אני בכלל לא בנויה לקשר, או שקשר לא בנוי לי.
נמאס לי להרגיש כאילו אני חיה בערוץ הקניות ואני כל הזמן צריכה
למכור את עצמי דרך הגוף שלי והמילים שלי. לחשוב על מה שאני
לובשת, אומרת, מתנהגת. לשחק משחקים וללבוש מסכות, כי כביכול
גברים מחפשים כנות אבל אם ישירים איתם הם נבהלים ובורחים או
מאבדים עניין, גם אם הם לא מודעים לכך.
נמאס לי למכור את עצמי, או להסתובב בשוק הפנויים ולבחור אחד,
לנסות אותו ולראות אחרי זמן מסוים שזה לא מה שחיפשתי ואז לבטל
את העסקה.
נמאס לי לפתח ציפיות ולהתאכזב.
נמאס לי כבר לקוות שיש מישהו שמתאים לי וגם רוצה אותי ואני
רוצה אותו.
נמאס לי כבר לצאת עם גברים ואז להתחרט כי אם לא, אני ארגיש
שאני מתפשרת אבל מצד שני אומרים לי שאני בררנית מידי. אבל אם
אני אשאר, אני ארגיש רע עם עצמי ואומללה. אולי אפילו יותר מאשר
לבד.
נמאס לי לרצות קשר, להתאהב ולהרגיש שאני משתנה. ואולי יותר טוב
לי לבד? ציפור חופשייה, בלי שישגעו אותי וישנו אותי ויכפו עליי
דרך חיים שונה מזו שאני רגילה אליה כשאני לבד.
אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת את זה לא רק בגלל שאני
רואה את כל הזוגות המתוקים עד בחילה מסביבי, אלא כי יש בי צורך
עמוק ובלתי נשלט במישהו שיהיה זמין בשבילי, שיאהב אותי למרות
ובגלל מה שאני. שנכיר  כל כך טוב שלא נצטרך להשתמש במילים ועם
זאת אנחנו תמיד נוכל להפתיע אחד את השני.
שהוא יוכל להתמודד עם הקפריזות שלי ולנחם אותי בשעותיי הקשות.
מישהו שאני אוכל לדבר איתו על הכל ועל לא כלום.
נמאס לי לחשוב שאני שוגה בדמיונות, שאולי אני מחפשת משהו שכלל
לא קיים...
נמאס לי לחשוב על מה שאין לי, שלא היה לי ואולי מעולם לא יהיה
לי.
נמאס לי להרגיש מותשת, להילחם בכל, להרגיש איך אני מתמוטטת כל
פעם מחדש באפיסת כוחות.
נמאס לי.
בהחלט נמאס לי.
ומה שגרוע זה-
שאין לי מה לעשות....