כל בוקר אני קמה לעבודה בשמחה רבה, כי העבודה שלי היא הכי
שווה. כל יום אני יוצאת מהבית אל המשאית הצבעונית. המשאית
הצבעונית היא כמו האוטו-גלידה - בכל פעם שאני נוסעת ברחובות,
גם לאוטו שלי יש מנגינה מצחיקה שמושכת אליה ערמות של ילדים,
אבל אני, במקום למכור גלידה, מוכרת גביעי רגשות. אצלי במדינה
אין רגשות וכדי להרגיש משהו, צריך לקנות. יש גביעים בצבע ורוד
והם גביעי אהבה. הגלידה שבפנים מן ורודה אדומה והיא מאוד
טעימה. יש גלידה בצבע כחלחל עם לבן, שהיא גלידת שמחה ומי שטועם
אותה נהיה מאוד מאושר. יש גלידה בצבע שחור והיא גלידת השנאה
ויש לה טעם מגעיל מאוד. יש גלידה של קנאה והיא צהובה ירוקה,
ועוד המון המון רגשות. אני מוכרת כל רגש שתוכלו לדמיין. אבל
עכשיו עולה השאלה: למה שמשהו יקנה גלידה ירוקה צהובה?... אז
כמו שהזכרתי קודם, אין אצלנו רגשות, אז מי שממש מקנא ומחפש דרך
להתבטא, פשוט קונה. הבנות תמיד באות וקונות את הגלידה הורודה
והבנים הקטנים תמיד באים וקונים את הכעסים כדי לשחק בחיילים.
פעם אחת בא אלי ילד מבויש עם סומק על הלחיים וביקש את הגלידה
הורודה... למה בנים לא יכולים להיות כמו הבן הרגיש הזה? תאמינו
לי שאם כל הבנים היו ככה, למדינה לא היה צורך לקנות רגשות, כי
האהבה היתה מחייה הכל.
אבל בעצם, אם זה יהיה המצב, אז אני אהיה מחוסרת עבודה, לכן
עדיף שלא...