שוב הזעקות, זעקות שווא
די, די לנצח הכואב את הדממה
השקט מנציח קריעת יצירות האדמה.
אחיי השותתים, היכן זעמם של מלאכים?
תמונות, מראות של קור,
שאגה אל נצח נצחים.
קיפאון הדם, אשמת המלכים,
אהבנו יותר מדי, נקמת כל הר וגיא.

אתן לך אדמתי את פריי הנכון,
אזכור לך חרבי את הקרב האחרון,
אתן את לבי כטיפות דם מהולות בדמעת נצחון
ונשמתי שלי, עליך האבדון.

שוב הדממה, דממת שווא
הפירות מלוחים הם, רקובים,
שמש לוהטת, יוקדת על מים צוננים.
האמנם ערבות צחיחות יצמיחו שושנים?
ורדים לבנים הם יהיו, חיוורים.
אדע מנוחתי בנקמת לילות לבנים, קרים,
בוהקים הם יהיו, בוערים.
כאבים עמוקים יחתרו ויגיעו,
עד לנשמות הנאהבים.
אך אם תראו בזעם רגעי זה, מחשבה חולפת קמעה,
כל אדומי הסער בוהקים בקרבתה שלה,
של השמש האדומה, נוראה
הקרב האחרון יהיה משול בה,
לתשובת התימהון של אויבי האהבה הנאצלה.

ואז
אדע זאת אדמתי,
תזכור זאת חרבי,
יחוש בזאת לבי,
האבדון יחלוף אף הוא - מעל נשמתי שלי.