יובל,
אז אולי אם נשנה את הסנריו...
הדלת תטרק ובחדר המדרגות יעלה האור. אני אתיישב על המדרגה
השלישית מחזיקה את הראש בין הידיים ותיק הקש הכחול מכונס בין
ברכיי. האור יכבה וכך יעברו להן שתיים שלוש דקות אולי עשר
ואולי יותר. אתה תצא, תדליק את האור ותגיד לי: "תכנסי, את
בוכה?" ואני אשאל: "בשביל מה? כבר אמרנו את כל מה שהיה".
תתכופף ובקולך הרגיש תלחש לתוך אוזני: "תתקררי, אז תכנסי או
שתלכי?" "כבר הלכתי אז תפסיק לגרש אותי שוב! תן לי להרגע כדי
שאהיה מסוגלת להחזיק בהגה".
ואתה באבירות תביא לי כוס מים, תתקרב ותאמר שלא צריך לעשות מזה
עניין גדול ועוד בגללך. ושאני לא אדאג, אתה לא תתקשר יותר. מה
בכלל אכפת לך איזה עניין אני עושה ותעזוב אותי לבד אני לא רוצה
מים, אני הולכת.
האור יכבה בחדר המדרגות ואני אקום. העקבים שלי ירעישו לשכנים
ואתה מלמעלה בג'נטלמניות האופיינית לך תשאל אם ללוות אותי
לאוטו - הרי זה מה שאמא שלך למדה אותך לא? חבל שלא הפנמת עוד
כמה דברים.
את התסריט כבר אי אפשר לשנות, הוא נכתב ונחתם עוד בפעם הראשונה
ששרת לי חוליו איגלסיאס . הזמן אבד על הקלח וכפתור ה-Rewind
כבר לא עובד. שום Happy-End לא מחכה לנו ואולי טוב שכך.