עמדנו דקת דומיה לזכר
חבר קרוב
שלא מזמן (מת)
החזיר ציוד לבקו"ם.
לא היה איכפת לי בכלל.
הדקה בשבילי ארכה
כשלושים שניות
(בקושי) x  שלוש  
דומיה.
זר פרחים משחיר
מתיבש לו על הקבר
(ואין לי חדש, להחליף).
גם זה לא הצליח
להוציא ממני דימעה.
יש רק כעס.
כעס איום, גועש,
מתפרץ (קדימה)
כמו לבה גועשת
מרתיח יותר ויותר
מרגע לרגע.
מוזה להרוג
מוזה לחנוק אדם
בידים יחפות.
להרגיש מקרוב את
חוסר האונים
של אדם שנחנק,
כששתי הבהונות שלי
לוחצות חזק בלי להרפות
על הגרוגרת שלו, אין אויר,
מת לנשום
ואז סתם
פשוט
מת.
מזל רע שלו
שניתקל בי דווקא עכשיו,
כשיש בי ת'כעס הבלתי מרוסן הזה.
ואין לי עכשיו.
(ואפילו בדקת דומיה).

הוריקן אימתני
עובר כאן, לידי,
ואני אדיש אליו
ומתנהג כמוהו, וסוחף
את כולם בסערת הרגשות שלי.
מנסה להתבודד
ללא הצלחה.
דורס והורג כל
מי שנימצא בדרכי.
ואין לי סיבה
(גלויה לעין).
וצרחות מקפיאות דם
של הקורבנות שלי
נישמעות בכל מקום,
מכל מקום,
ואני לא יכול לברוח מזה.
ארבעה חומות שאין להם קצה
ניבנות במהירות מסביבי
ואני נאטם,
כלוא עם עצמי
ולא נישאר ממני כלום.
כהרגלי בסוף
(ואני מפחד אפילו לחשוב על זה ...)
אני אתקפל
אני אתגמד
אתכווץ
ואעלם.
פוף !
ענן עשן,
ואני נעלם בתוכו.
(ואפילו בדקת דומיה ארוכה !)
ואפילו בדקת דומיה קצרה.