ההייתה הנערה
כה יפה עד כי לא
יכולת אלא
לבכות?
האם נוגה היה מבטה
או שמא אפלה זהרה
באור נרות?

וברקע, כמו תמיד,
שומעים את נגינת הכינורות
המוליכים אותנו לאותה שניה בודדה
בה שקע הנצח למצולות

ערבוביה, מלמולי קולות
חוזרים כהד אל החולות
היבשים, הנבוכים, החיוורים
אל מול הנצח ששקע
מילים שם תמוגנה לרגלי המועקה

כינורות דוממים
היא נותרה שם לבדה
נציגת העצב
נותרה חלולה כשתיקה

בלב העבר
המכה באלימות היסטרית
בעתיד, צונח ההווה
ומפטיר,
נו, שיהיה
חיים.